חשבתי אם לכתוב על זה או לא, אבל בסוף הגעתי למסקנה שזה הבלוג שלי. שאני יכולה לפרוק אליו הכל.

אז הנה, פעם ראשונה שאני מוציאה את זה. 

בכיתה שלי, יש ילד שהוא נורא נורא אוהב לגעת, בלשון המעטה. ואני לא חברה שלו, הוא נורא מציק ובדרך כלל הוא נדבק אליי.

אף פעם לא היתה לי בעיה אמיתית איתו. זה התחיל רק השנה, כשהוא כנראה תפס אומץ.

בהתחלה, הוא תמיד היה נדבק אליי אם הייתי יושבת לבד, וכשאני יושבת לבד, סימן שאני רוצה להיות לבד.

אבל בכל מקרה, הוא בא לארח לי חברה, מה שלא רציתי. ובעיקר לא ממנו.

אני זוכרת שיום אחד שהיה לנו שיעור חופשי, וכל הילדים היו במגרש הספורט ואני נשארתי לשמוע מוזיקה בכיתה, הוא נכנס לכיתה והתיישב על ידי.

הוא החל ללטף לי את היד ולדבר, אך אני לא באמת הקשבתי והזזתי את ידי ממנו. אחרי כמה דקות, אני זוכרת שקמתי מהכסא בשביל ללכת כי לא היה לי נעים איתו, אך הוא תפס את ידי ולא נתן לי ללכת, אני לא רציתי להיות שם יותר. ואז הוא פשוט דחף אותי לקיר וכמעט ונגע בי. אבל אני כל כך שמחה שבדיוק באותו הרגע חברה שלי נכנסה. כל כך שמחתי וברחתי איתה החוצה, והוא נשאר שם מתוסכל מזה שלא הצליח לו.

פחדתי לספר לחברתי או אפילו סתם למישהו, שלא יגיד מילה לאף אחד, כי אני יודעת למה הילד הזה מסוגל. פחדתי.

כעבור כמה ימים שהוא לא עשה כלום, בהפסקה, הייתי עם חברות שלי וכמובן ברוב טיפשוטי, עמדתי ליד הקיר והוא החל להתקרב אליי ושם את הידים שלו על הקיר, ככה שלא יכולתי ללכת משם. הוא נגע ברגל שלי והרגשתי זרם של צמרמורת עובר בגופי וכל כך רציתי ללכת, לא יכולתי לסבול את זה, החברות שלי לא ידעו מה לעשות ובאמת שהן ניסו להוריד אותו ממני וגם אני ניסיתי. עד שאיזה בן נחמד שם לב למה שקורה ופשוט העיף אותו ממני.

הסתכלתי על הבן הזה לכמה דקות עם פרצוף המום ופשוט קפצתי עליו עם חיבוק ענק. הילד השני הלך ואני התיישבתי על הרצפה, בלי מחשבות, ראש ריק, פנים ריקניות, הוא נשאר לעמוד שם ואז הלך וחברות שלי התיישבו ליידי. כעבור עוד כמה דקות הן שמו לב שדמעות יורדות במורד הלחי שלי. 

כל כך פחדתי, לא רציתי בזה. למה אני מכל הבנות היפות בכיתה שלי. למה אני ?, אני לא הכי יפה בעולם. ואין לי חזה גדול. אז למה דווקא אני ?!.

התחלתי לבכות, אבל כל כך לא רציתי תשומת לב, אבל אז עוד כמה בנות התאספו סביבי. לא רציתי בזה, רק רציתי לבכות בשקט. אני יודעת שהיתה להן כוונה טובה. לא העזתי ללכת ולהגיד למורה, או ליועצת. בכלל לא. יש לו פרצוף כל כך תמים שאף מורה לא תאמין לי לעולם ותחשוב שהמצאתי הכל.

המרים האלו חזרו על עצמם כמעט שלושה חודשים. עד שבפעם האחרונה שזה קרה, הוא שוב דחק אותי לפינה של הקיר והתחיל לגעת בי, אז פשוט העפתי לו אחת לבייצים והוא התקפל על הרצפה, פתאום הרגשתי חזקה על חלשים, הרגשתי כמוהו, שהוא נגע בי כל הזמן לא יכולתי לעשות כלום והוא נהנה מזה, עד הפעם הזאת, שהוא פשוט נשכב על הרצפה. אז בעטתי בו שירגיש כמה אני יכולה להיות חזקה, ובעטתי שוב ושוב ושוב. עד שהבן שעזר לי בפעם הראשונה כמעט בא והרחיק אותי ממנו. ואז צעקתי לבן ששכב על הצרפה משהו, לא זוכרת מה. ויצאתי מהכיתה עם החברות שלי והבן הזה.

הן לקחו אותי לאחת המורות שבדרך כלל היתה מלמדת אותנו וסיפרו לה הכל, בזמן שאני עמדתי בצד ובכיתי.

הן לא יכלו לסבול את זה יותר, הן לא יכלו לראות אותי בוכה יותר. וגם אני לא.

הן אמרו למורה, צעקו עליה וסיפרו לה הכל. והיא אמרה למחנכת שלי, והיא דיברה עם הילד הזה. והוא הפסיק זאת.

הכל פסק ואני כל כך שמחה שזה פסק. ואם אתם חושבים שזה נשמע מופרח, או לא אמין. אז אני מקווה שתבינו שכל זה סיפור אחד אמיתי ונוראי.

וכל כך הייתי רוצה להמציא את זה, תאמינו לי . העיקר שהכל פסק והכל מאחורי. ושהוא לא מתקרב אליי יותר. עכשיו אני תמיד עם החברות שלי והכל בסדר, אני כל כך שמחה שהן אמרו זאת למורה. אני כל כך שמחה שיש לי כאלה חברות. כי לי לא יהיה בחיים אומץ לספר דבר כזה למורה.

איזה כיף זה חברות .

(לפעמים אני לא מבינה איך אני אוהבת בנים ).