אני כל כך שונאת שההורים שלי רבים. אני יודעת.. כל ההורים רבים. אבל ההורים שלי תמיד חייבים להאשים אחד את השני במה שקורה.

קמתי בערך בשעה שתיים בגלל ששמעתי אותם צועקים. לא יכולתי לסבול את זה, צוטטתי להם כל השיחה. הקשבתי, רציתי לדעת במה מדובר למרות שאני כבר יודעת מה קורה. אמא מתחילה לבכות, אבא שותק- מתחרט על מילותיו. מנסה למחות את דמעותיה, אך ללא הצלחה.

כי היא ממשיכה לבכות ולצעוק עליו. ואני שומעת ומקשיבה בשקט בשקט, כאילו מישהו מכבן לי אקדח אל הראש ואם אפצה את פי, הוא ילחץ על ההדק.

הם רבים הרבה פעמים, רוב הזמן בגלל דברים שטותיים, אני מכירה את זה כבר. מכירה את הצעקות הטיפשיות והמבוזבזות האלה.

אף פעם לא הייתי מתרגשת מזה, תמיד הייתי ממשיכה בשלי. לא מקשיבה ולא מתעניינת. אבל היום זה היה שונה.

אמא צעקה על אבא "הלוואי ולא הייתי איתך, הלוואי" ואז היא הלכה אל השירותים. ואני ברגע זה פרצתי בבכי, כמובן שבשקט. אבל כל כך לא יכולתי לסבול את זה. אני לא רוצה שהם יריבו, זה כל כך קשה לכם ?, המשפחה שלי מתפרקת. זה הכל, פשוט מתפרקת. אבל הם אנשים בוגרים, שיחליטו לעשות את מה שהם רוצים. אני לא יכולה להתערב, פשוט לא יכולה.

אבל אני לא רוצה להיות עוד ילדה להורים גרושים. לא רוצה !.