כואב לי, כואב לי הרבה, כואב כמעט כל הזמן....

בזמנים שונים התמודדתי באופן שונה עם זה, אבל זה תמיד הופיע שמה.

אני לא יודע למה אבל גיל 16 חקוק אצלי בזיכרון בהקשר הזה. זה לא שהייתה לי אהבה נכזבת או שקרה איזשהו אירוע גורלי.

מה שאני כן זוכר בגיל 16 זה את אמא שלי אומרת לי בהתרגשות שאני הגעתי ל"sweet sixteen", אני חושב שבגלל האסוציאציות שלי אני זוכר את הגיל הזה כנקודה חשובה. זה מעלה לי תמונה של אהבה ראשונה, של נעורים עם כל המרידות וההתרגשויות וכל שאר הבולשיט ההוליוודי שאנחנו מקבלים היום כשיגרת חיים. גיל 16 תמיד מופיע אצלי כנקודת ההתחלה, שמה זה התחיל- למה? ככה, כי שם שמת לב לזה פעם ראשונה... לפני 7 שנים ארוכות.

ולפני זה.

לפנ יזה היה לי יסודי- לצערי הייתי השונה, מכמה סיבות, זה לא באמת קריטי למה הייתי שונה אבל מה שחשוב שמי שהיה שונה זה אני. שנאתי להיות שונה-תאמינו לי זה חרא. תמיד הציקו לי, קיללו אותי -ככה למדתי קללות, כילד זו הייתה הפעם הראשונה שניתקלתי בצורת דיבור הזאת- הרביצו לי גם, לפעמים החזרתי. בעיקר למדתי שמה שאני לא שווה הרבה- עד היום קשה לי לקבל את עצמי.

בחיים החנון לא לומד מהקשיים שלו והופך ליותר מזה, הוא לא מתגבר על זה והופך למבריק בלימודים- להפך, יותר קשה להתרכז בלימודים כשאתה מרגיש כל הזמן מותקף. יש בזה גם צד יותר מתסכל, כשאני נזכר בתקופה הזאת לפעמים בא לי להחזיר, מעין נקמה שכזאת אבל כנגד מי? זה היה לפני איזה 18 שנים- כמה עלוב זה יהיה אם אני יילך להתעמת איתם היום? אני כבר רואה את התשובות להם "הייתי ילד! מה אתה רוצה לא דעתי יותר טוב".

אבל.. זה השפיע עלי, אני חושב שמחלק את העולם שלי ו"אני והם" מאז, כאשר "הם" זה כל שאר האנושות.

אני יבין אותכם עם תחשבו שאני איזה בכיין שהציקו לו כשהיה קטן ואף פעם לא התגבר על זה אבל אני חושב שרק מי שהיה ילד הזה בשיכבה שלו יודע כמה זה משפיע.

איך זה מרגיש כשהילדים הגדולים היו לוקחים בכל תחילת שנה את הבנים של כיתה א' ומלמדים אותם איך צוחקים עלי- חלק מהחונכות ממש.

מבחינתי זה בעיקר מנע ממני לבסס ביטחון עצמי- אני למדתי על עצמי שאני מסוגל ללמוד הרבה בזמן קצר, אני מסוגל לנתח כמויות של מידע לכדי מסקנה ברורה, אני יודע לפקד על מספר צוותי חיילים במקביל וליצור ביניהם תחושת אחווה ולכידות אבל אני לא מסוגל לזקוף את זה לזכותי- תמיד זה משהו חיצוני, כאילו שיחקתי דמות והדמות הגיעה להישגים.

ככל שעברו השנים גיליתי שכאב זה משהו שאני נמנע ממנו, אני בנאדם שלא מתמודד טוב עם כאב ולכן מוצא את עצמו מתגונן תמידית. עם השנים גיליתי שאני מוקף חומה, גדולה כזאת, אף אחד לא עובר את החומה הזאת- אני גיליתי שלמרות שזו צורת ההתגוננות שלי (כמו שצ'אנדלר מ"חברים" צוחק כדי להתגונן), רק שלחומה כך גיליתי יש חסרונות.

אני לא יודע להסיר אותה היום, אני כלוא בתוך החומה שלי. היו זמנים שידעתי לצאת מהחומה אבל תמיד מחצו לי את הלב כשעשיתי את זה.

גילית רגישות בתוכי ואני סובל מהקיום שלה. אני מרגיש את הכאב הזה. אני לא מתיימר להיות האדם הרגיש ביותר בהיסטוריה אבל אני יכול להעיד שמשיחות עם גברים אחרים אני בהחלט לא מוצא מכנה משותף ברמה ריגשית..... דווקא ידידות לא חסר (ממש מוטיב סטריוטיפי אצל לוזר), ואיתן בהחלט יש שפה משותפת,לא יודע עם החברים שלי הם בוקים אבל אני בהחלט מבין תיסכול נשי לגבי חוסר רגישות גברית.

בצבא ניסיתי להתאבד.

זה לא משהו שבא ככה ביום אחד רע. זו הייתה תקופה של איזה חצי שנה-שנה שבא נתתי לדיכאון להשתלט עלי.. כשהבנתי לאן זה מוביל כבר הייתי עמוק מדי כדי לראות את הדברים כפי שהם ולא מהזווית העקומה של מר דיכאון. זה לא משהו שאני נוטה לדבר אליו, זה מקור לבושה.

לא הצלחתי- לא קל לנצח את האינסטינקט הבסיסי הזה של הצורך לשרוד- לא הצלחתי ללחוץ על ההדק, ניסיתי, הייתי ממש על "בודדת", אבל זה היה רגע של כישלון. זה תיסכל אותי באותו רגע שאפילו להתאבד לא יכולתי.. הרגשתי חוסר אונים, אפילו לסיים את החיים האלו לא יכולתי.

אני חושב שזה מקום שאני כבר רחוק ממנו, למרות שללא ספק זו אפלה שברגע שהיא נוצרת בנפש היא תמיד קיימת ברקע איפשהו.

אני חושב שסיימתי לפרוק להיום... לא יודע עם מישהו יקרא את זה, לא כזה קריטי האמת.... אני עוזב את הבלוג שלי כשאני עובר שוב על מה שכתבתי, אלו הנקודות שמפריעות לי עכשיו מאוסף נקודות שחורות שיש לי ואני מוצא את עצמי שואל איך אני יכול לחשוף דבר כזה לבת זוג (דימיונית)?