קרה לכם פעם שכשממש התייאשתם מכל מה שקשור לזוגיות ואהבה איזה חבר או ידידה אמרו לכם את המשפט הזה "לא נורא זה עוד יבוא", כאילו זה רשום למעלה שלכל אחד יש אחת וזה רק עיניין של סבלנות ושמירה על אופטימיות אבל זה מאה אחוז בדרך. ומה אם זה לא נכון? או יותר גרוע- מה אם זה נכון ואני לא מופיע ברשימה?
אני יודע שבתכלס אני עוד צעיר כולה בן 23, אבל אני באמת שלא מאמין שזה יבוא. הייתה לי תקופה שחשבתי שצריכים לגרום לזה לבוא אבל גם לזה אני לא מאמין. זה מרגיש לי קצת כמו לאבד אמונה דתית- באמת האמנתי שזה יבוא ואז יש את ההתפכחות- הידיעה שאין, עזוב לא יהיה אחי.
תקופה ארוכה אני חושב שממש עברתי תקופת התאבלות על אהבה שלא הייתה וגם לא תיהיה, ועכשיו אני פשוט ריק. זה מרגיש כמו שממה, כמו מדבר שומם או כמו הערבות הצחיחות של הקטבים- מסביבך רק שלג וקרח וכלום- לבד.
זה הלבד הזה שהולך איתי לכל מקום, כמו איזה סייד קיק הוא תמיד שמה. הוא יודע לצחוק עלי כשהאמנתי לכמה רגעים שדברים משתנים, הוא יודע לחבק כשאתה נוחת לקרשים, אבל הוא מזכיר לך שהוא שם גם כשחיוך עולה- אפילו שאתה שיכור שמח הוא בא לבקר אותך, מזכיר לך למה אתה שותה מלכתחילה...
בדרך כלל אני בורח לספרים כשאני מתייאש ממה שסביבי- נבלע לעולם אחר שמה הכל טוב, או לפחות מעניין יותר.... אבל עכשיו כשאני משקיע את רוב הזמן שלי בפסיכומטרי אז אני מוצא את עצמי בלי הפריצה הזאת בגדר- אני מסתכל בלבן של הבדידות.
ולמה לעזזל יש לי ערמות של ידידות שאומרות לי ש"יום אחד אתה תיהיה ה-חבר של מישהי ויהיה לה הרבה מזל שיש לה אותך" אבל מעולם לא הייתה לי חברה? אני עד כדי כך מכוער או עד כדי כך פחדן?
כינוי:
and why do i keep on counting
בבלוג זה
בכל הבלוגים
