החלטתי לפרוס משהו שמעולם לא בעתי, מעולם לא דיברתי, כתבתי או סיפרתי למישהו על קיומו.
אני רוצה לדבר על הדימיון שלי, על עולמי הפנימי. מעולם לא העלתי על כתב את העולם הזה ואני קצת מפחד ממה אגלה תוך כדי כתיבת מילים אלו.
אני דיסלקט, כל חיי מגיל מאד צעיר נאלצתי תמיד לחפש דרכים עקיפות כדי לפתור בעיות ולהתגבר על הדיסלקציה שלי. עכשיו כשאני בוגר היתרונות מתחילים לצוף- אני מאד גמיש במחשבה שלי, בעל יכולת הבנה והעמקה מעולה והדימיון שלי מאז ומתמיד היה מפותח- תוצר של שנים של חיפוש דרכים עקיפות עשו את שלהם.
הדימיון שלי תמיד היה בן בריתי, כלי הנשק העיקרי שלי, וכילד המפלט שלי (כי הייתי בודד ומבודד). גידלתי רבדים על רבדים ויצרתי עולמות שלמים בתוך תוכי- לכולם יש לי גישה ישירה ובניד עפעף אני יכול להתנתק מהמציאות ולעבור לשם. אם הזמן נוצרו דמויות - חשוב לי להדגיש - אני לא מדבר על חבר דימיוני, זה יותר כמו... כמו התגשמות הרגשות שלי.
נולדו בתוכי הדמויות האלו, את רובם כעבור שנים של הכרות עם כל אחד מהם למדתי לשייך לרגש ספציפי:
זיהיתי את "זעם"- זה היה קל לזהות אותו, למרות שהו מעולם לא נראה אותו הדבר, החל מטיטן עצום ועד ילד קטן שמכיל אוקיינוס של זעם.
יש כמובן את "דיכאון"או "קור"- ככה אני מכנה אותה. לדיכאון דווקא גוף קבוע, אשה, מעין אמא אדמה שכזו, והיא מלאת אהבה כלפי. היא מחבקת ומנשקת אותי, מרימה אותי ומלטפת את פני- רק שכל מגע שלה מקפיא ומדרדר אותי לדיכאון עמוק יותר- זה הקור שמחבק אותי- לא אישה אוהבת אמיתית.
יש את השומר- הוא מגן החומה שלי, שומר על שערי וחוסם את מפגעי העולם, מוודע שהכאב לא יפגע בי, שלא יהיה אפשר להכאיב לי. הוא תמיד לצידי בעיקר כשמישהו מדבר איתי- הוא דרוך, יד אחת תמיד נחה על חרבו. לקח לי הרבה זמן להבין את זה אבל הוא גם הסוהר שלי, מונע ממני גם ליצור קשר עם העולם החיצון.
ויש את "בדידות"- בדרך כלל מופיע כילד קטן (לפעמים ילדה), מפוחד, כואב, מתפלש בתוך כאבו שלו- הרבה זמן האמנתי שדמות זו היא למעשה התגשמות שלי בתוך עולמי הפנימי, בעיקר כי אני מזדהה איתה כל כך. ממש בשנה האחרונה הבנתי שהוא הבדידות שבי ולא אני.
אלו העיקריים.
ואז יש את המלחמות- זה הרקע של הדימיון שלי. המלחמה היא אין סופית ואכזרית- אכזרית ברמה שאדם מעיז להעלות רק בדימיון שלו- ואני מפחיד את עצמי עם האכזריות שאני מוצא בעצמי מתוך המלחמות האלו.
המלחמות לפעמים נראות כמו מלחמות היסטוריות אמיתיות: מלחמות העולם (1 ו 2) ימי הביניים והאבירים, יפאן הפיאודלית עם הסמוראים, יוון העתיקה....... ולפעמים ממש דימיונית.
זה מתחולל אצלי באופן תמידי, אני חי ונושם את המלחמות האלו שבתוכי. אני תמיד במלחמה, תמיד נלחם נגד עצמי.
אני הילד שמתפלש בתוך הכאב, אני הקור שבנגיעה אחת מדרדר לדיכאון, הזעם שלא ניתן לשלוט אליו ואני (בעיקר כלפי חוץ, כלפי הסביבה שלי) המאבטח המאיים שלא ניתן לעבור.
יוצר ומשחיט עולמות - וזועק מכאב שמתמחזר בתוכי כל פעם במלחמה חדשה
כינוי:
and why do i keep on counting
בבלוג זה
בכל הבלוגים
