"קום!" הבן זונה מחייך אלי, הוא תמיד מחייך
"אמרתי קום!!" כמה פעמים אני כבר עשיתי את זה?
"ועכשיו תתמתח למלוא קומתך" מה זה כבר עוד פעם בשבילי?
החיוך שלו הופך לאט לאט לחיוך שלי. לא יודע איך להגדיר את החיוך הזה, אני מכיר אותו לעומק אבל מעולם לא ראיתי אותו במציאות אלא רק בראשי. זה אינו חיוך שמביע שימחה, אושר או אפילו שעשוע מכל העניין... זה יותר כמו חשיפת שיניים כמו של חיה, חשיפת שיניים וזילזול- זה כנראה הדרך הטובה ביותר לתאר את החיוך של הבן זונה הזה.... החיוך שלאט לאט מתמתח על שפתי כעת.
הוא מתקדם לעברי, עיניו ממוקדות לתוך שלי "אמרתי לך שזה מיותר, למה אתה חושב שלקחתי לך את הקודם?" אני יודע שהוא צודק, אבל זאת החולשה האנושית שלי, אני חלש והחולשה מתגבשת לפעמים בתוכי.
"קדימה אתה כבר יודע מה לעשות- תן לי את זה!" אני פונה אל הקור, היא מלטפת את פניי בחיבה ומגישה לי את הלהב שלה.
אני מהדק את אחיזתי בלהב וחש בצריבת הקור בלחי שלי, במקום שבוא היא ליטפה אותי... הלהב הזה, הוא לוחש לי שהוא זוכר את הטעם שלי, הוא מבקש טעימה נוספת- אני מנחם אותו- רק עוד כמה דקות יפיפה שלי...
אני מפלח את בית החזה שלי בתנועה ארוכה ומגושמת, קשה לחדור את עצם החזה אך הלהב מתרגש מטעם דמי ופועל בצורה מושלמת.
"זה לא באמת כואב, שמעת אותי, זה לא באמת כואב" הוא הוא מרגיע אותי ולרגע חיוכו השתנה למבט רציני יותר.
לא הוא טועה זה כואב, אבל לא כמו שציפיתי שיכאב. אני חשבתי שברגע שהלהב יתטעם מדמי אני יחוש בנשיכתו בבשרי, אבל זה לא כואב שמה... זה כואב במקום אחר- עמוק, אפל אדום ועייף יותר. המחשבה שאני עושה את זה שוב כואבת יותר מהפעולה עצמה... עברו 7 שנים מאז והנה שוב הוא פה- והנה אני שוב מחדיר יד לבית החזה שלי... הלהב שבע אבל אני יודע לא להאמין לו שכן הוא תמיד מוכן למנה נוספת...
אני מגשש פנימה ונעזר בידי השנייה כדי להחדיר את זאת שבפנים יותר עמוק... החזה יותר עמוק ממה שהוא אמור להיות, אני יודע שזה לא באמתבאמת בית החזה שלי אבל קו המחשבה שלי נחתך כאשר אני חש בנגע.
הפעימה שלו אינה סדירה כבר כמה ימים, את זה ידעתי אבל כשאני חש זאת במו ידי אני מבין את עומק הפגם- לעזזל חשבתי שהפעם הוא יצא יותר מוצלח.
"תן לי אותו כבר!" הוא דורש את המגיע לו ואני כתשובה עוטף את אצבעותיי סביבו ותולש אותו החוצה- הרעש של העורקים הנקרעים ממלא את חלל האוויר, ממלא את הכל ומהדהד...
לא זוכר איך היה נראה הקודם אבל האחד הזה נראה אם כבר יותר עלוב, אולי התבגרתי מאז שראיתי את הקודם והוא רק נראה לי עלוב יותר.
אני מגיש לו את האיבר הפגום והוא שולף את חרבו, החרב צמאה מאד ובהחלט ניכר בה הרעב- היא אינה מנומסת כמו הלהב של קור.
הוא מניף אותה ללא אזהרה ובמכת אלופים מפלח אותו לשניים- זהו זה נעשה... הוא צוחק עכשיו, מפיק הנאה מצרחת העונג של חרבו... זהו זה נעשה...
חיוכו נמחה מפניו באחת, הוא שלו יותר, רגוע, כמו חייל שמבין שזו הייתה אזעקת שווא:
"אני יגן אלייך אדוני כל עוד נפשי באפי, הנגע הזה היה יוצר יותר כאב מכל אוייבנו שצרים אלינו מחוץ לחומות שבניתי עבורך, עכשיו לך תנוח"-כך אמר השומר שלי
אני מגולל בין אצבעותי את שאריות הלב- הוא לא יכאיב לי יותר.... את לא תכאיבי לי יותר..... רק אני יכאיב לעצמי יותר..... לפחות בכאב הזה אני יודע לנווט ולהתרחק מהמערבולות.
כינוי:
and why do i keep on counting
בבלוג זה
בכל הבלוגים
