המפלט של הכתיבה
הוא שגעון טירוף חסר תקווה
וכל מה שאת זו אני
ואין תעוזה לפרוץ את הגבול של התדמית הזעירה
איך מוותרים על ההרס המוכר תמורת הלא נודע של התבנית החדשה
למה המוות מדבר אליי הרבה יותר מהחיים עצמם
המילים כאן שואפות לסמן שטח התאבדות
הנשימות שלנו תמיד מרגישות לא נחוצות בטירוף הרגעי של כמה שהן כן
אפור בחוץ עכשיו
והתיאום מושלם
הלוואי שהייתי יכולה לירוק את כל המרירות הסמיכה הזו שבתוכי ולראות אותה נעה בין חריץ מרצפה אחד למשנהו. ככה בנשיפה אחת לוותר על הכל בכדי שאוכל לשכוח הכל ולהיזכר מחדש בבהירות של הוויתי.
אני מתגעגעת
ויחד עם הגעגוע העז הזה
גם סולדת מכל מה שאי פעם הרשיתי לעצמי להרגיש
תמיד מתפרקים בסוף ואף חוויה שמוכיחה אחרת לא דפקה בפתח דלתי.
אז אני שואלת שוב
את עצמי . היכן אני? או שהיכן את?
בכל אהבה חדשה נוכחת הראשוניות שבהרגשה, והכאב..הכאב תמיד פועם כמו בשבר הראשון שידע.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
