אז שוב אני נהנת לדחות לכם את הנשיקה הגדולה של טוני ואלסיה, 

מצפה לקצת יותר תגובות על הפרק הזה חברים - אם אתם קוראים - תגיבו שאני אדע שאתם פה (;

תהנו..

~~~

מהפרק הקודם :

נשכתי את השפה התחתונה ועצמתי את עיני מסתובבת ממנו "טוני אתה.. אתה יכול להשיג את כל מי שתרצה אוקי? אני חושבת שכדאי לך ללכת על מישהי פחות מתוסבכת." אמרתי בשקט
" כל החיים הלכתי ככה, על מי שהיה לי קל להשיג. וכשסוף-סוף אזרתי את האומץ להזמין אותך לצאת איתי.. אל תגידי לי לוותר עכשיו, אני לא אעשה את זה."

פרק תשיעי

".. אני לא יודעת כמה זמן ייקח לי לשכוח ממנו, אתה מבין?" מלמלתי, מרגישה את הדמעות שוב מציקות לי בגרון ומעקצצות לי בעיניים. " ואני לא רוצה שאתה פשוט תהיה פה ותחכה שאני אתגבר על זה." ניגבתי דמעה אחת שהחליקה לי ומשכתי באפי מפנה את ראשי לצד השני.
הוא חיבק אותי אליו, עוטף אותי בזרועותיו ולא מרפה ממני. " אבל זאת לא החלטה שלך, לצערך. אני החלטתי לחכות לך, שייקח כמה שייקח."
משכתי באפי והרמתי את הראש אליו, הוא חייך אלי וניגב את הדמעות מהלחי שלי עם האגודל שלו.
" אל תבכי. כמה שהכל נראה לך מסובך.. זה שטויות. את לא צריכה לבכות."
הנהנתי מישירה מבט לעיניים שלו, למה לעזאזל זה לא יכול היה להיות פשוט יותר? שהייתי פוגשת את טוני ומתאו פשוט היה נושר מהראש שלי כאילו מעולם לא היה שם. למה הרגשות שלי כלפי טוני נדחקים ליד אלו ששמורים למתאו ולא מחליפים את מקומם ? אולי אני צריכה פשוט להכריח את עצמי, מה שהטבע לא יעשה .. אני אעשה לבד.
הנחתי יד אחת על הלחי של טוני והתקרבתי אליו, הוא הביט בי כמה שניות, נראה כאילו מתחבט בינו לבין עצמו. עצמתי עיניים ורק אז הרגשתי את היד שלו על השפתיים שלי.
"לא עכשיו, אלסיה." הוא ביקש בשקט והבעה מעט כאובה על פניו " את לא יכולה לבכות בנשיקה הראשונה הרשמית שלנו.." אמר והעלה חיוך על פני, גיחכתי בשקט והתרחקתי ממנו.
ניגבתי את הפנים שלי והנחתי את ראשי בחזרה על החזה שלו "טוני, אתה באמת בן-אדם טוב." אמרתי בשקט, עוצמת את עיני.
הוא צחק בשקט וחזר לחבק אותי "בכיף.." מלמל, מלטף את השיער שלי בשקט.
אחרי כמה שניות פיהקתי פיהוק עייף, השעה כבר היתה 1 בלילה. התיישבתי, מתנתקת מהחיבוק שלו,
" נראה לי שאני אלך הביתה.." מלמלתי אחרי כמה שניות, הוא הנהן.
" אני אלווה אותך.." חייך חיוך קטן והניח את הסווטשרט שלו על כתפיי,
הנהנתי ואחזתי ביד שלו, הוא פתח את הדלת ויצאנו מהבית לעבר שביל הגישה שהוביל לדלת הכניסה של הבית שלי. הוצאתי מהכיס שלי מפתח שהפעם זכרתי לקחת כדי למנוע תקריות נוספות פרי יצירתה המעוותת של ג'מה, ופתחתי את הדלת .
"לילה טוב, טוני." אמרתי והדבקתי נשיקה על הלחי שלו, מחבקת אותו חזק.
הוא חיבק אותי בחזרה והדביק נשיקה על המצח שלי "לילה טוב, אלסיה. מקווה שנהנית.." הוסיף.
חייכתי "מאוד." אמרתי , הוא חייך מרוצה והנהן.
 " אז לילה טוב.." אמר והסתובב, הולך אל הבית שלו.
הסתכלתי עליו כמה שניות עד שנכנס אל הבית שלו וסגרתי את הדלת שלי. אני צריכה לכנס ישיבה דחופה עם ג'מה .. זה מה שבטוח.

צנחתי למיטה בעייפות, מחליפה  בתוך שניות לפיג'מה שנחה על המיטה שלי. ג'מה ישנה על מיטה מתקפלת עם מזרון איכותי שהיא קנתה והשאירה באופן קבוע בחדר שלי כי היא נהגה לבלות כאן הרבה לילות- זה היה מקום מפלט בשבילה כשרבה עם ההורים שלה. הבטתי בה כמה שניות ואז כיביתי את האור בחדר, נותנת למוח שלי לסדר לבד את כל מה שקרה היום, יש לי הרבה לעכל.
הגעתי למסקנה די ברורה של מה אני עומדת לעשות עכשיו, אני אנסה להיות עם טוני. אבל אם בשלב מסוים אני ארגיש שאני לא שוכחת ממתאו וזה עלול לפגוע בטוני אני אחתוך את זה. גם אם אני אשכח ממתאו ולא אתאהב לגמרי בטוני אני אחתוך את זה. אני אשאר איתו רק אם אני באמת ובתמים אתאהב.
ואם הוא יישאר כמו שהוא עכשיו, אני די בטוחה שהלב שלי ייפול בשבי מהר מאוד.

אמא שלי העירה אותי בבוקר ללכת לכנסיה. ג'מה, כמו ההורים שלה, היתה נגד המנהג הזה של ללכת לכנסיה, היא טענה שאם היא תרצה לדבר עם אלוהים היא תעשה את זה מהחדר שלה או מקום פרטי אחר שבו שניהם ירגישו בנוח. היתה לה נטייה לדבר על אלוהים כאל חבר ילדות ותיק..
אבל ברגע שהסברתי לה שגם טוני והמשפחה שלו כנראה יהיו שם היא קמה והתלבשה, מקדישה מחשבה רבה לכל פרט ופרט. היא ידעה איך טוני נראה אבל אף פעם לא באמת היתה לה אינטראקציה איתו ו..טוב, אני חושבת שאפילו להגיד שהיא היתה להוטה להכיר אותו לא תיאר את מה שהרגישה.
בין החלפת בגדים לצחצוח שיניים סיפרתי לה את כל מאורעות יום האתמול, מהדייט שהתחיל טוב ואז כשל ואז חזר להיות מעולה. ואיך גם בחלק הכושל של הדייט – שכלל את ההקאה שלי מהסיפון – טוני עדיין היה מדהים. במלוא הכוונה והמובן שיכולים להיות למילה. הסברתי לה שהחלטתי לקחת את העצה שלה ושל אמא של טוני וגם של טוני עצמו, וללכת על זה.
כן, זה סיכון וכן, אני כל-כך מבולבלת ולא בטוחה.. אבל אם אני לא אנסה לזוז ימינה או שמאלה אני אשאר נטועה במקום. עם מתאו תקוע עמוק בראשי.
לבשתי ג'ינס ארוך, בכל זאת כנסיה, וטי-שרט בצבע לבן עם קרדיגן ארוך בגוון חום- קרם בהיר ונעלתי את נעלי האוקספורד החומות שלי. "אוקי, אנחנו מוכנות!" קראתי לאמא שלי שתדע שמתי שהיא רוצה לצאת אנחנו זמינות והתיישבתי על המיטה.
"אז את אומרת לי שאחרי כל זה, לא נתת לו לנשק אותך?" שאלה ונעמדה מולי בהבעה מסוקרנת.
משכתי בכתפיי "פחדתי שכשאני אנשק אותו אני אחשוב על מתאו.." הסברתי "וגם.. טוב, לא ידעתי אם אני מוכנה כבר.. לסמוך על מישהו אחר. אחרי מה שהיה עם מתאו."
היא הנהנה והניחה יד על הכתף שלי "תראי, לפי איך שהוא נשמע... הוא בדיוק מה שאת צריכה עכשיו, אני אדבר איתו שיחה קצרה בכנסיה וכבר אני אגיד לך אם ללכת על זה או לא.. את זוכרת את הפעם הראשונה שפגשתי את מתאו?" שאלה בחיוך מבין,
ג'מה פגשה את מתאו בערך חודש אחרי שהוא התחיל איתי, והיא הסיבה העיקרית שחיכיתי שנה עד שהסכמתי לצאת איתו. והיא צדקה, הוא לא היה רציני כמו שהתיימר להיות. סמכתי על ההחלטה שלה במיליון אחוז, אם היא תגיד שטוני זה לא זה אני כנראה אקשיב לה.
אמא שלי פתחה את הדלת "מוכנות בנות?" שאלה ואני הנהנתי, היא סימנה לנו לבוא ונכנסנו אל האוטו,
איסה היתה אמורה להיפגש איתנו שם כי היא ישנה אצל חבר שלה, סבסטיאן, אמא לא בדיוק היתה מרוצה מזה.. בעיקר חשש מ'מה יגידו השכנים', אבל איסה כבר בת 19 ולאמא כבר אין דבר לומר בנושא.
אחרי כמה דקות של נסיעה הגענו לכנסיה השכונתית, ברומא היו המון כנסיות מפוארות,
כמובן שישנה גם כנסיית הוותיקן – הכנסייה הגדולה ביותר בעולם.. אבל הכנסיות האלו תמיד היו עמוסות בתיירים מרחבי העולם. לא בדיוק מקום טוב לבקר בו פעם בשבוע.. אז הלכנו לכנסיה קטנה יותר שמקומיים כמונו יכלו ליהנות בה מתפילה שקטה ומפגש חברתי עם שאר דיירי השכונה.
מכוניות חנו מאחורי הכנסייה, התקרבנו לכניסה והכומר כריסטיאן בירך אותנו לשלום מחייך חיוך רחב לאמי ואז אלי, " שמעתי שאת והבחור ההוא, מתאו, כבר לא ביחד." אמר לי בקול משתתף בצערי,
הנהנתי "כן.." מלמלתי נבוכה, משומה הוא חשב שהוא 'מסתדר עם צעירים', ככה הוא כינה את זה.
"אבל המשפחה החדשה .. משפחת מאנסיני שעברה לגור בהמשך הרחוב, משפחה מקסימה." אמר ועבר להביט באמא שלי " האמא, פרופסור מאנסיני סיפרה לי שהבת שלך והבן שלה מסתדרים נהדר!" אמר בשמחה. אמא שלי הנהנה בחיוך נבוך.
" כשיהיה משהו רציני אני אחכה לעדכון מהבת שלי." אמרה לו בחיוך חביב כך שהביקורת שבדבריה על הרכלנות שלו כמעט ולא נשמעה. גלגלתי את עיני ומשכתי אותה פנימה, מחייכת לכומר חיוך נבוך.
אמא שלי ובעקבותיה ג'מה נכנסנו אל הספסל הקבוע שלנו, נכנסתי בעקבותיהן יושבת בקצה הספסל , ליד המעבר והבטתי אל המזבח, מחכה שכולם יגיעו והכומר יתחיל בדרשה שלו.
אחרי כמה שניות הרגשתי יד חמה על הכתף שלי, הרמתי את מבטי וראיתי את טוני מחייך אלי, חייכתי.
"היי.." אמרתי וזזתי קצת מפנה לו מקום על ספסל העץ ליידי, הוא התיישב.
"הי, מה נשמע?" שאל,
משכתי בכתפיי "בסדר.. א.. הבאתי לך את הסווטשרט, השארת לי אותו .." אמרתי והוצאתי אותו מקופל מהתיק שלי, הוא לקח אותו וחייך.
"כן, תודה.." אמר והרים את מבטו, גם ג'מה וגם אמא שלי בהו בו הרבה מעבר לגבול הטעם הטוב,
תקעתי בהן מבט והסתובבתי אליו.
"ממ.. אני אדבר איתך אחרי הדרשה, אוקי?" שאלתי נבוכה מעט, עדיין מרגישה את עיניהן נעוצות בגבי,
הוא הנהן בחיוך וקם ללכת, מרים את מבטו אל ג'מה ואמא שלי ושולח אליהן חיוך כובש בדרך ומתיישב בספסל יחד עם בניטו שנופף אלי בהתלהבות , צחקתי בשקט והחזרתי לו נפנוף.
הכומר עלה אל הבימה שלו והחל לדבר, הסתובבתי עם הפנים אליו והקשבתי, הוא סיפר לנו משל עם מוסר השכל ברור – הכל מסתדר עם מאמינים.
הוא אמר שצריך להאמין במטרה, ולהאמין שאלוהים יעזור לנו להשיג אותה. גם דרך שליח אחר שיופיע בחיינו..  אז מה המטרה שלי בעצם?
לשכוח ממתאו? וכנראה שמי שעומד לרשותי בתפקיד השליח הוא טוני, אלוהים שלח לי אותו  כדי שיעזור לי לעבור את זה, כדי שאני אהיה איתו ואשכח ממתאו. זה נשמע הגיוני, אם רק הייתי מסוגלת להאמין..
להאמין באמונה שלמה שזה ככה. שזה מוכח וזה נכון והכל מוגדר כל- כך.
אחרי חצי שעה של תפילה ודרשה הכומר איחל לנו שבוע טוב וכולם החלו לנוע בעצלות אל מחוץ לכנסייה, ברחבה כולם נהגו להתעכב ולדבר, כולם נפגשו עם כולם ממש כמו כנס שבועי,
בדרך כלל כולם ידעו מה קורה אצל כולם בשכונה, בעיקר בזכות מסורת הרכילות שעוברת דרך האב כריסטיאן שבכלל לא מודע לעובדה שהוא מפיץ שמועות על ימין ועל שמאל.
הלכתי עם ג'מה בעקבות אמא שלי שהלכה להגיד שלום לחברות שלה ונעמדנו בצד מתיישבות על גדר ההפרדה בין המדרכה לכביש שהוצבו בצדי הדרך. הסתכלתי על כל האנשים מדברים בניהם ואיתרתי את טוני מתקרב לכיווננו, אוחז בידו של בניטו.. שוב, כמו בפעם ההיא כשהשכיב אותו לישון, נראה לרגע כמו אבא שלו ולא כמו אחיו הגדול.
חייכתי אליו כשהוא נעמד מולנו "טוני, תכיר - ג'מה, ג'מה – טוני. " אמרתי מציגה בניהם, היא חייכה אליו,
בוחנת אותו לאורכו ולרוחבו, יכולתי לראות שמבטה נח לשנייה על שרירי הידיים שלו.
" פעם ראשונה בכנסייה פה?" שאלתי, הוא הנהן
" אמא שלי היתה פה כדי לפגוש את הכומר כשעברנו אבל אנחנו לא היינו.." הסביר והרים את בניטו מניח אותו גם על הגדר ליידי, חייכתי אליו והוא החזיר לי חיוך ביישני מהרגיל אבל עדיין בוגר כל-כך.
"אז טוני, מאיפה עברת לכאן?" ג'מה החלה את החקירה שלה.
" ממילאנו.." הוא אמר לה בחיוך ואז הביט בי, חייכתי אליו חיוך מרגיע, שיבין שהוא בראיון פה.
היא הנהנה "וכשעזבת היתה לך חברה?" שאלה
"לא, החברה האחרונה שלי הייתה לפני.. חצי שנה כמעט. וגם אז רק לחודש.." סיפר לה בפתיחות.
היא הנהנה והמשיכה לשאול אותו כל מיני שאלות "טוב נראה לי שאני אקח את בניטו לסיבוב." אמרתי כשהתחיל לשעמם לי.
"לא.. קחי את טוני אני אשאר לדבר עם בניטו." אמרה וחייכה אליו חיוך מתוק, כנראה החליטה שהריאיון עם טוני לא סיפק לה מספיק מידע והיא רוצה לסחוט מידע ממקור שני – אחיו של טוני.
הנהנתי והושטתי לטוני את היד שלי על מנת שיעזור לי לרדת מהגדר, הוא תפס את המותניים שלי והוריד אותי למטה בזהירות. הסתובבתי אל ג'מה שהביטה בי בחיוך מאופק "אני אחזור עוד מעט.. תתקשרי אלי אם אמא שלי רוצה שנלך.." אמרתי וקרצתי לה, תופסת את היד של טוני ולוקחת אותו משם.
לא רציתי שכל השכנים יראו אותנו ביחד ויתחילו לרכל ולהפיץ שמועות אז הלכנו אל אזור החניה ששמם ברגעים אלו.
"אז, על מה כל החקירה הזאת היתה?" טוני גיחך והעביר יד בשיערו, מביט בי.
משכתי בכתפי "ג'מה לא מרשה לי לצאת עם אנשים שהיא לא מאשרת." חייכתי חיוך רחב
"אוה.. אז אני מקווה שהשארתי רושם טוב." אמר והתיישב על מדרגות הכניסה האחורית של הכנסייה.
הנהנתי והתיישבתי ליידו "האמת שחשבתי עלייך בלילה. וגם היום." אמרתי, אוחזת בכף היד שלו בשתי ידי ומשחקת באצבעותיו כמו ילדה קטנה ונבוכה.
" מה חשבת?" שאל והסיט קווצת שיער מפני אל מאחורי האוזן שלי.
" שהלוואי שברגע שהייתי רואה אותך מתאו היה יוצא לי מהראש." אמרתי בשקט "הלוואי שזה היה ככה.."
הוא חייך "אם החיים היו קלים כל-כך לא היה אתגר. היה משעמם." משך בכתפיו והניח יד על הכתף שלי, מקרב אותי אליו " אנחנו נהיה בסדר, אלסיה, את תראי." הבטיח לי.
הרמתי את מבטי אליו " אני מאמינה לך." אמרתי בכנות, לא מסוגלת לנתק את מבטי מעיניו, אף אחד מאתנו לא ניתק את קשר העין שנוצר בנינו. רק צלצול הטלפון שלי שהקפיץ אותי בבהלה. הרמתי את הטלפון, זה היה מסרון מג'מה – ' יש אישור.' היא כתבה, צחקתי והראיתי לטוני את המסרון.
הוא חייך מרוצה "אז אני יכול לנשק אותך?" תהה, חייכתי.
"לא."
" ולמה לא עכשיו?" נאנח
" כי אנחנו בכנסייה." משכתי בכתפי.
" אז בואי נלך מפה !" אמר וקם מהר מרים אותי בקלילות

~~~

עוד פרק ארוך במיוחד בשבילכם, אז שוב, זה כמעט עומד לקרות ואני דוחה לכם את זה D:

בפרק הבא זה קורה אפשר להיות רגועים חחח
אז, מה דעתכם?  

-ברוק