היופי שבפשטות ~

זה היה לילה של יום שישי, לוק השתחרר אתמול בערב מבית החולים. השעה הייתה בערך 2 וחצי בלילה, אולי קצת אחרי.

אשלי התעוררה ממשהו שנפל במטבח בדירה של לוק, כשפקחה את עינייה היא הבינה שהוא לא לידה, דבר שהרגיע אותה מעט, אחרי שהוריד את אפשרות הפורץ חמוש מרשימת התשובות ל'מה-לעזאזל-זה-היה?!'

היא קמה מהמיטה, סוגרת עוד כפתור אחד בחולצה המכופרת שלבשה שהייתה שייכת ללוק, הוא ישב מול הטלוויזיה עם כוס קפה בידו ובהה בדמויות שבמסך, אופרת סבון משנות השמונים.

היא התיישבה לידו, גורמת לו להעביר את המבט אליה בעייפות, "את לא ישנה?" שאל בעייפות, לוגם מהספל שלו.

אשלי גיחכה, "ישנתי, מה אתה עושה ער?" שאלה ונשענה על המשענת של הספה, מניחה עליה את כל האמה ועליה את הראש.

הוא הסיט את מבטו בחזרה לטלוויזיה, "סתם, לא נרדם." אמר.

אשלי עקבה אחרי מבטו וחקרה את ההבעה שלו, "בטוח?" שאלה.

"כן," מלמל, "או לא.. לא בטוח." אמר וניתק את מבטו מהטלוויזיה ונשען אל המשענת, מרים את מבטו אל התקרה.

באשלי התחילו לבצבץ רגשות דאגה, "אה.. מה קרה?" היא שאלה אותו, בוחנת כל תנועה שלו ביתר תשומת לב.

חיוך קטן ומעט עצוב הופיע על שפתיו, "אני לא..." הוא התחיל, לא בטוח איך לנסח את זה, "אני עוצם את העיניים ורואה הכל.. כאילו אני שם שוב." הוא אמר לבסוף, מקווה שהוציא את זה נכון.

אשלי הסתכלה עליו, לא בטוחה מה לעשות, הוא כל כך הרבה יותר עמוק ומלא תוכן מכל בחור אחר שאי פעם הכירה, והיא לא הייתה בטוחה מה לעשות עם זה או אם היא אוהבת את זה או שפשוט לא יודעת איך להתמודד עם זה.

לבסוף היא קמה מהספה ונעמדה מולו, שולחת אליו את ידה, "בוא." אמרה, הוא בחן את פניה כמה שניות ולבסוף קם וכיבה את הטלוויזיה, תפס את ידה והלך מאחוריה אל החדר, יותר נגרר אחריה בעייפות.

כשהגיעו לחדר השינה הוא זרק את עצמו על המיטה ואשלי הפילה את עצמה עליו, גורמת ללוק לחייך ולחבק אותה. אשלי הניחה את שתי ידיה על החזה שלו ואת הסנטר שלה עליהן, "תפסיק לחשוב על זה." היא ביקשה ממנו לבסוף.

היא גיחך, "אי אפשר, זה פשוט... שם" אמר, מהדק את שתי ידיו סביבה לשילוב ידיים על גבה, 

היא הסתכלה עליו, עצובה מהמצב שבו הוא נמצא אך מחייכת חיוך קטן ומעודד ככל שיכלה, "זה נגמר, תשכח מזה, בסדר?" היא הדביקה לו נשיקה על השפתיים וחיכתה לתגובה.

לוק חייך, "אני אוהב אותך." פלט.

אשלי השתתקה והשפילה את מבטה למטה, היא מעולם לא שמעה את המשפט הזה כשנאמר אליה, ובמיוחד לא ככה, ממישהו כמו לוק, מישהו שהיא באמת אהבה בחזרה.

הוא צחק צחוק חלש, "את לא חייבת להגיד בחזרה." הבהיר לה את המצב.

אשלי חייכה והרימה את מבטה אליו, "אני..גם אני." היא הצליחה להגיד לבסוף, הוא צחק שוב. "תפסיק!" היא אמרה בחיוך מעוצבן והנחיתה מכה חלשה על חזהו.

"מי זה מייק?" שאלה לפתע, עקב קעקוע על החזה שלו, מעל הלב, 'Mike'

"אה..." הוא נראה חושב, להפתעתה של אשלי, לא חושב אם לספר או לא, אלא איך. "לפני שנתיים יצאנו למשימה בעיראק והתחלקנו לזוגות באיזה עיר נידחת, בקיצור, אני והוא נכנסנו לאיזה סמטה, ואז התחילו בריסוס כדורים, אני התעלפתי, אחרי שנייה אחת התעוררתי והוצאתי אותנו משם, אני יצאתי בחיים, אבל .. הוא לא." הוא הצליח לבסוף לנסח משפט. "יש לי ברגל צלקת מאיזה שיח ששרט אותי." הוא גיחך, אירוני מעט.

"אל תאשים את עצמך." אשלי אמרה לו לאחר מספר שניות של שעברו בשתיקה.

"אני לא מאשים אף אחד." אמר לה, לא באמת מתכוון לזה, אלא רק כדי להוריד ממנה את זה, זה קשור אליו ולזה שהוא אידיוט שלא מסוגל להישר ער כשצריכים אותו.

"לוק," הא מלמלה את שמו, "אתה חושב שאתה אשם בזה." היא הניחה עובדה, יודעת שהיא צודקת, והיא צדקה.

"כי אני אשם, אבל מה זה מפריע לך?" שאל.

אשלי נאנחה, "אתה לא, בגלל שכמה עיראקים ירו עלייך והרשית לעצמך להתעלף?" היא שאלה, "אתה לא אשם בזה, זה היה יכול לקרות גם להפך." הבהירה לו.

"וחבל שלא קרה." הוא פלט במין מלמול מאוכזב מעצמו.

"לך לישון." ביקשה ממנו, לא מצליחה פתאום לתאר לעצמה איך זה בלעדיו.

למרות שיצא קצר, אני סופר מרוצה מהפרק! כי כולנו יודעים שזו לא הכמות אלא האיכות! (:

ויש לי שאלה, אתם מעדיפים שאני אמשיך עוד איזה פרק, שניים ואסיים עם הסיפור הזה, כי יש לי רעיון מעולה לסיפור חדש, משהו עם בריטניה, חתיכים וכלבות. שזה אחד השילובים P;

או - להמשיך עם הסיפור הזה ולגמור אותו בעוד איזה שמונה, עשרה פרקים.. כמו סיפור רגיל - יור קול!

מחכה לתגובות וכאלה, אוהבת.