חופים

" תמיד דמיינתי לעצמי שלסיפור חיי, אם וכאשר יסופר, יהיה משפט פתיחה נפלא: משהו פיוטי כמו 'לוליטה, הילת ימי, להט לילותי',  של נבוקוב, או לחלופין, אם לא אצליח להיות פיוטי, משהו סוחף כמו 'כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות - אומללות הן כל אחת על פי דרכה', של טולסטוי. אנשים זוכרים את המילים האלה אפילו אחרי שהם שוכחים את כל שאר הספר. [...]

לכל אורך חיי ומאבקי לכתוב, לא היה דבר שנאבקתי בו באופן גברי כל כך - כן, זו המילה, גברי - כמו במשפטי פתיחה. תמיד נראה לי שאם אצליח לעשות את החלק הזה כמו שצריך, השאר כבר יגיע אוטומטית.  [...]

תגלגלו על הלשון את זה לדוגמה: 'כשהטלפון צילצל בשלוש לפנות בוקר, ידע מוריס מַנְק עוד לפני שהרים את השפופרת שעל הקו יש חתיכה, והוא ידע דבר נוסף: חתיכות משמען צרות.' או את זה: 'רגע לפני ששוסף לגזרים בידי חייליו הסדיסטיים של גמאל, ראה קולונל בֶּנצ`לי בעיני רוחו את הקוטג` הלבן הקטן בשרופשייר, ואת גברת בנצ`לי בפתח הבית, ואת הילדים.' או את זה: 'פריז, לונדון, ג`יבוטי, כולן נראו לו עכשיו לא מוחשיות כשישב בינות להריסות של עוד ארוחת חג הודיה, עם אמו ואביו והאידיוט הזה, צ`רלס.' מי יכול שלא להתרשם לנוכח משפטים כאלה? הם כל כך הרֵי משמעות, כל כך, אם יורשה לי לומר, שנונים, שהם פשוט מתפקעים מרוב פרקים שלמים לא כתובים - לא כתובים, אבל שם, כבר שם! [...]

התברר שכל המשפטים האלה - ועוד רבים רבים אחרים - לא היו מקפצה אל הרומן הגדול הלא כתוב, אלא מכשולים בלתי עבירים בדרך אליו. תבינו, הם היו טובים מדי. לא יכולתי לעמוד בציפיות שעוררו. יש סופרים שלא מצליחים להתעלות על הרומן הראשון שלהם. אני לא הצלחתי להתעלות על המשפט הראשון שלי. "

~פרמן / סם סוואג'

מהציטוט הנרחב הזה בטח תולו להסיק שאני לא ממש טוב בלתאר התחלות.
לכן נתתי למישהו אחר להתחיל במקומי, ואני רק אוסיף-