חופים

לאנשים בעולם יש צורך בלתי נלאה ואפילו כפייתי לדעת.

לדעת דברים, לדעת על דברים, לדעת אנשים (לא במובן התנ"כי, אלא במובן של to know = להכיר, בתרגום חופשי מאנגלית), לדעת דברים על אנשים, ועוד ועוד.

עם הצורך אנחנו נולדים, בעצם כבר כתינוקות אנחנו מתפתחים בעזרת גילוי דברים חדשים ולמעשה "גילוי העולם", והוא מלווה אותנו לאורך כל החיים.

הצורך לדעת הוא אנושי וטבעי, ומהיותו כזה הוא מתחלק (לפחות לדעתי) לשני פנים.

מצד אחד, הצורך הזה מניע אותנו. אם לא היה קיים בנו הצורך לדעת דברים לא היינו מתקדמים לשום מקום. עדיין היינו חברה פרה-היסטורית לא מפותחת שחייה במערות, מדברת ג'יבריש ולא הבינה מה זה אש. למה? כי הצורך לדעת הוא זה שמניע אותנו לגלות דברים חדשים, לחקור, להמציא, לפתח, להבין. הצורך הזה הוא הדלק של האבולוציה, ולכן הוא מושרש כל-כך עמוק באופי האנושי.

מצד שני, הצורך הזה לפעמים הופך לכפייתי.

כשאנשים מרגישים שהם חייבים לדעת הכל על כולם (לדוגמא- צהובונים, רכילות וסודות בחברה- שצמחו בדיוק מהצורך הזה) נוצרת הכפייתיות הלא-בריאה הזו.

בתכלס, זו הרי הרגשה טבעית, עם כל הכבוד, כי אף אחד לא רוצה להרגיש "מחוץ לעניינים" או להיות זה שחסרות לו חתיכות בפאזל החברתי.

מאידך, גם כשהצורך לדעת הוא חיובי אבל קצת יותר מידי חזק עלולות להיווצר תחרויות מאוד לא בריאות בין אנשים, מאבקים, תככים (לדוגמא- לקיחת קרדיט של מרצים על עבודה של עוזרי המחקר שלהם- כבר קרה בעבר וגם יקרה בעתיד). אבל שוב, גם זה דבר טבעי.

ולמה? כי אנחנו בני אדם. קשה לנו לתרבת ולייצב דחפים וצרכים שיש לנו. יש כאלה שמצליחים יותר, יש כאלה שמצליחים פחות.

אבל למרות כל מה שנזכר מעלה, ואפילו שגילוי דברים חדשים הוא חלק מהדלק של חיינו, אנחנו מגיעים למצבים בחיינו שבהם אנחנו פשוט לא רוצים לדעת.

אז מצד אחד יש בנו צורך שלא יודע שובע לדעת הכל, אבל מצד שני יש בנו צורך כפייתי להגן על עצמנו מפי ידיעת-יתר של דברים מסויימים.

איפה עובר הקו? איפה ההבדל בין הצורך לדעת לבין הצורך לא-לדעת? כמה זה יותר מידי וכמה זה לא מספיק?

ובעצם, עם ולמרות כל מה שכבר הזכרתי, המצב שלדעתי הכי קשה להתמודד איתו הוא המצב בו אנחנו כבר יודעים משהו שבדיעבד, היינו מעדיפים שלא לדעת.

היום, נאלצתי להיות במצב כזה בדיוק.

אני לא יודע אם זה נעשה בכוונה, ה"אובר-שיתוף" הזה שהייתי חלק ממנו היום.

אני לא יודע אם אותו אדם התכוון שאני אראה כל מה שמצבור המידע שהוא חלק איתי הכיל.

אבל זה קרה, ובשלב מסויים הלב קצת צנח לי.

איבדתי קצת מההערכה שלי לבן אדם ההוא מחד, הרגשתי רע בשביל אדם אחר מאידך, ומצד שלישי פתאום קלטתי שדברים מתחברים לי.

בסופו של יום- אני במצב שבו אין לי מושג מה לעשות.

האם לספר לאדם שלא יודע ושקרוב אליי מאוד ואני אוהב אותו בכל ליבי ובכך להביא לתוצאה דיי קבועה מראש (או שאולי לא?) של המצב ביניהם, להתעמת עם האדם שחשף (במכוון או שלא) את המידע בפניי, או פשוט לא להתערב ולתת לתהליך שקורה שם לקרות מעצמו (כי מה שראיתי נכתב גם ככה לפני זמן לא מועט ומאז הרבה דברים השתנו).

אני לא מצפה לתשובה. לא מעצמי (בזמן הקרוב) ולא מכם, קוראים נאמנים. אבל אני בטוח שיש לכם מה להגיד בנושא, אז כמובן שאתם מוזמנים.

בכל מקרה, תסתכלו על כל הנושא הזה כמזון למחשבה. אולי אפילו תעשו עם עצמכם קצת רפלקציה.

בעיקר בתקופת הבגרויות שעוברת על חלקנו כרגע, כדאי לפעמים לעצור ולחקור לרגע קצת את אחד הצרכים שמניע אותנו מיום היוולדנו ואת העולם משחר האנושות.