חופים

אני מורכב משניים.
שני אנשים, שתי זהויות, שהם בעצם אחד.
מוזר, מטריד, בלתי ניתן להסבר לפעמים, אבל בעיקר- המציאות.
אני מחולק לשניים.

אחד מוחצן, האחר מופנם. האחד נראה והאחר כאילו לא קיים.

כל אחד ואחד מאיתנו בעצם מורכב מהמון חלקים שונים, זהויות שונות, מעגלים שונים, שמרכיבים ביחד את כל כולו.
פעם אמר לי חבר חכם את הדבר הבא- לא קיים אדם שהוא כנה לחלוטין, לגמרי חסר מסיכות. תמיד יהיה לכל אחד מה להסתיר בפני אנשים שונים, בסיטואציות שונות, בתקופות שונות. כל אחד חושף מה שמתאים לו כאשר מתאים לו ומסתיר את השאר.
בזמנו התנגדתי להצהרה הזו, הלוא אני מחשיב את עצמי אדם כנה ופתוח בפני הסביבה, וטענתי שישנם אנשים מסויימים שבפניהם אני לא צריך ללבוש מסכות בכלל, שמכירים אותי במערומי אישיותי.
בדיעבד אני מבין כמה טעיתי.
ובעצם במקרה שלי המצב הוא בדיוק זה, רק קצת (או בעצם הרבה) יותר מוקצן.
יש בי חלק שלא נחשף מחוץ לכותלי הבלוג הזה, אפילו שהוא חי בתוכי, אפילו בועט לפעמים.

כפי שאמרתי, אני מחשיב את עצמי פתוח יחסית כלפי המשפחה והחברים.
ועדיין, ישנו חלק שלם בי שאף אחד (בצורה הכי חד משמעית שיש) לא מכיר ולא יודע עליו.
אני אדם מסויים במהלך כל היום, אך לפעמים, כשאני לבד, בעיקר כאן מול מסך העריכה של הבלוג הזה, מול מסכי התגובות תחת המשתמש הבדוי שהוא מייצג, אני מתחבר לחלקים החבויים בי, שעליהם רק אתם, קוראים נאמנים, יודעים.

אני נאבק לשמור על הסודיות, לפחות בינתיים, עד (ואם בכלל) שארגיש בנוח להיחשף (כלפי הסביבה שלי ואולי אפילו כלפי הבלוג).
לווא דווקא מדובר בנטיות המיניות שלי (שהצהרתי עליהן בפעם הראשונה והיחידה בחיי כאן), אלא באוסף שלם של פיסות קטנות ממני שכמעט ומרכיבות עוד אדם, שלאחרונה רק מבקש לצאת החוצה.
המוצא, לפחות כרגע, הוא הבלוג הזה. אבל לפעמים זה פשוט לא מרגיש מספיק.
אני מוצא את עצמי מתחבר יותר ויותר לצד החבוי שבי, חושב דרכו ומתוכו ולפעמים נהיה עוד יותר מתוסכל עקב כך.

אני רוצה ליצור קשר עם הקוראים והמגיבים שלי כמו גם עם אותם אנשים יקרים שאני קורא ומגיב אצלם גם מעבר לרבדי הבלוגוספירה, אבל בעולם האמיתי הזהות הזו לא קיימת.
בכל פעם שאני חושף פרט נוסף על עצמי אני מרגיש נורה אדומה קטנה שנדלקת לי בראש, מזהירה אותי מפני חשיפת-יתר שהמוח כל-כך מתנגד לה, אבל לפעמים הלב פשוט משווע לקצת יותר ממנה.

פאק איט! איך לעזאזאל מקיימים משהו שלא קיים בעולם האמיתי?!
איך לעזאזל אני יכול להיות אני וגם לא-אני בו זמנית?!

הבעייה היא לא בהכרח הבלוג האנונימי, אלא הזהות האנונימית.

אסיים את דבריי בזאת-
דעו שבכל פעם שאני מונע מעצמי את אותן חשיפות קטנות משהו צובט לי בלב. ואל תיפגעו אם אני מסרב לחשוף, פשוט יש לי יותר מידי מה לאבד.
ובאותה נימה, עשיתי צעד קטן כדי לכיוון הלב- פתחתי בפניכם את המייל והמסנג'ר שלי. הודעות יתקבלו בברכה :)

"ואולי יבוא יום ונהפוך שווים

אתה תהיה לי נחל ואני לך ימים

ונזרום ביחד עד אין סוף שנייה לפני שקו החוף מגיע."

הו, כמה שאני מחכה ליום הזה שיבוא כבר...

ובנימה שונה לחלוטין-
יום אהבה שמח לכל האוהבים, הנאהבים והמאוהבים באשר הם.
לא צריך יום מיוחד לחגוג את האהבה, אבל לפעמים נחמד שיש אחד כזה.