הרבה דברים חיוביים יצאו מהעבודה הארורה הזאת, מתוך כל הקושי והעצבים שהיא יצרה. סיימתי את אתמול עם אווירה נהדרת, חדשה, רעננה. אז למה לעזאזל מאז שהייתי במשרד היום בבוקר (כמה שחשבתי שתהיה הפעם האחרונה) אני רק מרגיש בדיוק את ההיפך- שזה לא נגמר, שיש עוד דבר קטן ועוד דבר קטן ואולי עוד אחד (אבל נדע רק בעוד כמה ימים), שאני מאכזב, שאני קובע גורלות ועם זאת, עדיין עם כל השעות הרבות והתיסכול זה פשוט לא מספיק וזה ימשיך לעקוב אחרי עוד ועוד כשכבר חשבתי שזה נגמר, כשכבר נתתי לעצמי להגיע להסקת המסקנות ולפתוח דף חדש ונקי בגלל ובזכות אותה עבודה.
למה לעזאזל דברים לא יכולים ללכת על הדרך הפשוטה ביותר פעם אחת? למה אפילו העבודה שנשמעה קצרת-הטווח והפשוטה ביותר הפכה לכזה תיסכול מתמשך?
חשבתי שהיו לי תשובות לתסכולים. היו לי שמחות קטנות-גדולות כאלה, שהגיעו בדיוק מהמקום הנכון למקום הנכון ובזמן הנכון. אבל ככל שעובר הזמן מאז שחשבתי שהכל נגמר, הדברים מסרבים להסתיים באמת.
האם לעזאזל דברים באמת קורים כי הם צריכים לקרות? האם אני באמת לא מתחרט על שלקחתי אותה? אתמול, כשחשבתי שהכל נגמר, חשבתי גם שיש לי תשובה לשאלה הזו. אבל היום אני כבר לא כל-כך בטוח.
אני רק מקווה שזה באמת יגמר בקרוב, ואז, אולי, אני אוכל סופסוף לתת לשאלה הזו תשובה כנה ומלאה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אני והצל שלי