חופים
ונזרום ביחד עד אינסוף, שנייה לפני שקו החוף מגיע. |
| 11/2011
שלום בית.
רק זה מה שחסר לי על הראש עם כל הבולשיט שאני אוכל עכשיו.
לא מספיק שאני מאכיל את עצמי מספיק חרא והעולם מאכיל אותי לא מעט חרא, עכשיו גם אתם חזרתם לעשות את זה.
ומה לי ולשלום בית? אני בסך-הכל ילד!
ילד עם פה גדול, אבל ילד.
לדאוג לשלום בית זה בכלל לא התפקיד שלי.
זה שפתחתי את הפה שלי לא הפך את המצב ביניכם להיות גרוע, הוא רק הבליט את הגועל שהיה שם קודם.
ומה אני בכלל אשם בגועל הזה?
ולמה אני בכלל צריך להתחשב בכם ובכל הקונספט הזה של "שלום בית"? כי אנחנו משפחה?
תדאגו לעצמכם בעצמכם.
פעם אחת בחיי אני פותח את הפה, דואג לעצמי ולטובתי הנפשית, ועכשיו אני צריך לחזור אחורה, לפרסס ולהתנצל.
אז בסדר, לקחתי את זה על עצמי.
כתבתי, בכיתי, מחלתי על כבודי.
ומה אני מקבל בתמורה? זין. pretty much, more or less.
וזה בכלל לא מרגיש יותר טוב.
בכלל לא.
להיפך, זה רק נהיה יותר מסריח, ויותר מביך.
ורק נהיה יותר קשה להתמודד עם זה.
והקלפים נטרפו לחלוטין.
אז כדאי מאוד שזה רק שלב מעבר מסריח והכל השלום בית הזה שכולם מדברים עליו יגיע ומהר,
אחרת באמת שאין לי מושג איך אנחנו מתקדמים מכאן.
נ.ב.-
מצטער שאני חוסם את התגובות כבר פעם שנייה ברצף.
אני פשוט רוצה לשחרר. רק לשחרר.
וחוצמזה, אני לא חושב שאף אחד מבין מספיק במה מדובר בכדי לייעץ.
| |
|  כינוי:
אני והצל שלי בן: 32 תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
