הלילה, אני יכול להגיד כמעט בלי בושה- אני מפחד. אני נכנס למסגרת חדשה. אין לי מושג איך היא נראית או מתנהלת, מול מי, לכמה זמן, מה העבודה, עם מי היא תיעשה, מה יהיו התנאים. יש לי מושג קלוש ביותר לגבי המקום אליו אני הולך מחר בבוקר. זאת-אומרת, על המקום עצמו, פיזית-גאוגרפית, שמעתי הרבה. מאידך, על המקום אליו אני הולך בתוך המתחם הגדול הזה שמעתי מעט מאוד.
3 חודשים חיכיתי ליום הזה. יותר נכון 4, ואולי הרבה יותר. תלוי ממתי מתחילים לספור. כל-כך הרבה זמן אני מחכה להתחיל את הסדיר, במקום מגניב כזה, משהו שממש מתאים לי. ועכשיו, כשכבר הגעתי ליום הנכסף, כשהרגע מגיע ומחר אני אצעד (בגאווה גדולה, יש לציין) דרך הש"ג אי שם בבסיס החדש שלי, מעבר לכל ההתרגשות, הציפייה, הציפיות והסקרנות יתחבאו להם בשקט לא מעט חששות ופחדים.
לעזוב מסגרת (מדהימה וקשה בו זמנית) שהייתה כל עולמי במשך 3 וחצי חודשים. להיכנס למסגרת חדשה וכל-כך לא מוכרת (ומעבר לכך- לא מוגדרת). להתחיל הכשרה ותפקיד חדש, לעמוד מול דרישות חדשות. לעזוב סגל מוכר ויקר ולקבל אל חיי אוסף אנשים חדשים, מרות חדשה, קולגות חדשות. ומה אני אמור לעשות שם? ואיך? ועם מי? וכמה? ומה אם אני בכלל לא מתאים? ומה אם פתאום לא יהיה לי טוב?
ברור לי שהשאלות והחששות האלו לגיטימיים לחלוטין, אבל ישנם רגעים בהם הם פשוט משתקים אותי. לחשוב שמחר כבר לא יחכה לי איש סגל, אלא חופף חדש. לחשוב שממחר אין יותר הנחות, ואין יותר קופסה של צמר גפן. ומצד שני, אני מרגיש קצת דביל לחשוש כל-כך. כמו ילד קטן לפני היום הראשון בכיתה א'. כי בסופו של דבר, אני יודע שיהיה טוב. או לפחות זו הגישה שאני מגיע איתה. ואני מרגיש מוזר לחשוש כל-כך, כי במקביל לכל הפחדים אני מלא במוטיבציה, אנתוזיאזם, סקרנות ופשוט רצון עז לצאת לדרך.
אז כן- אני לא מתבייש לומר שאני מפחד. לגמרי מפחד. אבל כל-כך מחכה לזה... למרות כל חוסר הידיעה הזו שבה הציבו אותי, ולמרות כל החששות, כל-כך מחכה לזה.
טוב, אז... מעולה!
אין באמת סיבה עמוקה למה בחרתי דווקא בשיר הזה. הוא מתנגן לי בראש כבר כמה ימים, וחוץ מזה, הוא סתם מקסים :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אני והצל שלי