הייתי בחתונה של אחד מבני-הדודים שלי השבוע. מכיוון שאנחנו משפחה לא גדולה, אירוע שכזה הוא בהחלט סיבה לשמחה גדולה ומסיבה, וכל המשפחה מגיעה לחגוג את המאורע המשמח. בשלהיו של ערב קיץ, אחותו של אבי, בעלה, בנם, בחירת ליבו והוריה עומדים תחת חופה שזורת פרחים. הרבה מדבר על הא ועל דא, על איך בני הזוג הכירו, על משמעות הברית בינם וכל שאר אותם דברים שרבנים אומרים. זה אפילו היה מעט היתולי (יחסית לחתונה לפחות). ברכות, יין, הרבה התרגשות, זיעה, חיוכים. מבטים משתאים מהקהל, כאילו מתחת לבד הלבן קורה איזה נס. ומבט אחד, מבולבל. אני בוהה בהתרחשויות, שמח בשמחת המכובדים, וחושב לעצמי- גאד דאמיט, זה חרא.
אני רוצה להתחתן. לעמוד בעצמי מתחת לחופה עם האדם שיבלה איתי אם שארית חיי. להנות מהרגעים המרגשים האלו, ולא פחות חשוב, לתת לאנשים האהובים עליי לחלוק אותם איתי. להינות מאושר טהור מהול בלחץ אטומי, מתקוות וציפיות מהולות באהבה בלתי נגמרת. ואיך לעזאזל זה אמור לקרות? זו הרי משימה כמעט בלתי אפשרית מבחינתי. וכן. ברור שאני לא יכול לחזות דברים כאלו מראש. אני רק בן 19, היו לי כל-כך מעט מערכות יחסים רציניות בחיים, מה אני כבר יודע. אבל עצם המחשבה על כך שכרגע אני לא מסוגל לראות את עצמי חי עם עוד אדם בחיי הבוגרים. עצם העובדה שאני מדמיין את עצמי כאב יחיד לילדים. אין לי מושג למה. הדמיונות האלו לעולם לא מכילים הסברים, וגם לא מדריך למשתמש שיסביר לי איך לעזאזל אני מתכנן לחיות לבד. מצד אחד- אני כל-כך לא הטיפוס הבודד. מצד שני- עובדה שבסופו של דבר אני תמיד בורח ללבד שלי. לחופש והעצמאות, לחוסר המחוייבות, לפחד מהמסגרת. אז איך לעזאזל אני אמור למצוא את עצמי מתחת לחופה בעוד אי-אלו שנים? ואולי יותר חשוב- למה לעזאזל זה מטריד אותי?
ההורים שלי מבוגרים. מאוד אפילו, אפשר להגיד. לא משהו היסטרי, אבל מספיק כדי שזה יהיה קצת מוזר שהם הורים לילד בן 19. היום אמא שלי זרקה לי הערה שקשורה לעובדה שעל הנכדים שיבואו ממני היא כבר לא בונה. "נו, חוף... כשאתה תביא לעולם ילדים, עוד נניח, מה, 20 שנה? אני אהיה כבר בת כמעט 80. איך אפשר להיות סבתא במלוא מובן המילה כשבגיל 80 רק נולד הנכד?" ופתאום, ברגע אחד, חזרתי אחורה לאותה עצירה בזמן שקרתה בזמן החופה. הסתכלות על עצמי, 20 או יותר שנים קדימה. אף פעם לא באמת חשבתי על העובדה שלילדים שאני מקווה שיהיו לי לא באמת יהיו יותר מידי סבתא וסבא מהצד שלי. תמיד היה לי לגיטימי להרהר באיך חיי יראו מבחינה זוגית. ושלא תבינו אותי לא נכון, זה מסובך מספיק בפני עצמו, אבל כשאני חושב על זה, יש עוד כל-כך הרבה מעבר. וקשה לי, קשה לי לראות כל-כך רחוק. מכל בחינה- משפחתית, רגשית, מקצועית, זוגית...
שאלת אותי למה הרשימה שלי מכילה כמעט אך ורק דברים שקשורים בצבא. למה? כי הצבא זה בטוח. מכאן אני לא בורח לפחות עד סוף שנת 2016 (כן, קראתם נכון). וגם אם אף אחד מהציפיות שלי לא תתממש, אני יודע ברמה הכללית מה ממתין לי בזמן הקרוב. אהבה? משפחה? הגשמה עצמית? אלו דברים, שפשוט לא יעזור, אי אפשר בשום צורה לתכנן מראש. אי אפשר לקבוע ואי אפשר לדעת. אין לי הבטחה לדבר. כאן, לא חתמתי שום "קבע". ואני גם מעדיף שלא לנסות להבין, כי זה פשוט מסובך לי מידי. הבלבול גדול מידי, והאכזבות שעלולות להגיע מסוכנות מידי. אז אני מנסה להתרכז במה שיש לי כרגע. לא להסתכל אחורה על הדברים שכבר פיספסתי. לא להסתכל הצידה על הדברים שאין לי. לא להסתכל אל האופק, על הדברים שאני עוד לא יודע שיהיו (ולא-יהיו) לי. להסתכל ישר. רק ישר. כי בסופו של דבר, זה מה שיש לי עכשיו. וכל הדברים בהם אני מאכיל את עצמי כדי לגרום לדברים להיראות בסדר גמור (כמו שהם אמורים להיראות) ובפרופורציות... אני פשוט צריך להמשיך להאכיל את עצמי בהם. אולי עד שאני אאמין, ואולי פשוט עד שיימאס.
בשורה התחתונה, עכשיו טוב. אפילו שהחיים שלי קצת בזבל לפעמים, ואני לא באמת יודע למה. הם פשוט קצת מרגישים ככה לפעמים. אבל בשורה התחתונה- טוב. מסתכלים ישר, רק ישר. מספרים לעצמך מנטרות. מזכירים לעצמך שזה חיובי וחשוב. ומנסים להפסיק לפזול אחורה, הצידה ואל האופק. אני חייב להכריח את עצמי. אחרת יש סיכוי ממש טוב שאני אאבד את השפיות ממש מהר.
מזל שבסוף החופה הגיעו הסטייקים, הריקודים והאלכוהול. דווקא התאימה לי אחלה מסיבה.
"להתערבב ולא להיבלע, רושם בתוך יומן מסע."
"מגע הרוך גובר על המכה, רושם בתוך יומן מסע."
"מביטים למעלה ונושאים תפילות,
כשבינתיים שוכחים שהמשמעות לחיות היא לשאול את השאלות ולענות."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אני והצל שלי