חופים
ונזרום ביחד עד אינסוף, שנייה לפני שקו החוף מגיע. |
| 9/2012
מכירים את זה ש
אתם לא מסוגלים לשבת בבית שלכם יותר מ-48 שעות כי אתם פשוט מתחרפנים?
הבית שבו גדלתם, שבו ביליתם כמעט את כל חייכם, שבו העברתם שעות על גבי שעות, הבית בו גרים ההורים שלכם וגרו האחים שלכם, הבית בו נמצאת המיטה שלכם והמחשב שלכם והשולחן והארון, וכל הבגדים שאתם לובשים.
הבית שנמצא ברחוב המוכר, בשכונה המוכרת, בעיר המוכרת.
הבית אליו אתם חוזרים בכל פעם שיש לכם קצת חופש.
הבית שבו מבשלים את "האוכל של אמא".
איך אפשר להסביר את העובדה שאותו בית שלי הוא תא לחץ נפיץ בצורה בלתי סבירה?
איך אפשר להסביר את העובדה שלמרות אהבתי הגדולה אל השכונה, אל הרחוב, אל הבית ואפילו אל היושבים בו, אני לא מסוגל לבלות בו ובמחיצתם יותר מאשר, מה, יומיים רצופים?
איך אפשר להסביר את העובדה שכשהיה לי רע בקורס ברחתי לכאן, ועכשיו אני לא מסוגל לחכות לחזור לבסיס, לחדר המצחין ולמיטה העקומה שהורסת לי את הגב?
מכירים את זה שלפעמים אתם חושבים שהסיבה היחידה שבגללה אתם נשארים לגור בבית היא כי זה נוח?
אוטו, תזרים כסף כזה או אחר מההורים, אוכל זמין, תנאי מחייה טובים.
אה כן, וגם כי יש פה אחלה חברים.
אבל כמעט אף פעם לא בגלל שבאמת טוב פה.
כמה עצוב זה?
איך אפשר להסביר את העובדה שאמרתי לאמא שלי שבפעם הבאה שהיא מאיימת לזרוק לי את הדברים מהשולחן אני אוסף את חפציי ועף מכאן?
ויותר גרוע- איך אפשר להסביר את העובדה שהסיבה היחידה שאני מצטער שאמרתי את זה היא חומרית לחלוטין, כשמבחינה קונספטואלית אני לא מתחרט ולו במעט?
היה אמור להיות כאן את פוסט ראש השנה השנתי שלי.
אני מקווה שהוא עוד יגיע מתישהו השבוע, כי זה ממש לא הפוסט שאיתו אני רוצה לפתוח את תשע"ג...
אז בכל מקרה- שנה טובה, מתוקה ומוצלחת לכולכם, קוראים יקרים. מקווה להתראות יותר בשמחות (:
| |
|  כינוי:
אני והצל שלי בן: 32 תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
