בשנים האחרונות למדתי לשחרר, למדתי לזרום עם הרגע, למדתי לוותר על פחדים וחששות ופשוט לנשום. ועדיין, היצר הבלתי נשלט לשלוט בעתיד שלי חי ובועט. (נוירוטיות נשארת נוירוטיות...) ותמיד אומרים לי לא לחשוב רחוק כל-כך. תמיד אומרים לי להפסיק לתכנן כל-כך. תמיד קשה להבין איך בחור צעיר כל-כך יכול שיהיה לו אכפת כל-כך מהעתיד.
ככה זה. עם כל השחרורים, כל הזרימות, כל הוויתורים וכל הנשימות, אי אפשר שפשוט יפסיק להיות אכפת. ככה זה. אני את השירות שלי אסיים בגיל 23, כי כשהייתי ילד (כן, ילד) בן 18 עשיתי החלטה (שאגב, אני לא מתחרט עליה, וגם כנראה לא אתחרט) וחתמתי 18 חודשי שירות קבע כתוספת לשירות החובה שלי. ואתם יודעים מה? בזכות הרבה גורמים, אני כבר יודע שהם כנראה יתארכו לשנתיים הסטנדרטיות. ככה זה. אני משתדל לדעת מה אני רוצה, אני משתדל לדעת מה ההשלכות של המעשים הרציניים וההחלטות המשמעותיות שאני עושה יגררו.
ועדיין, יש לי עוד לאן לשחרר. יש עוד לאן. אז החלטתי- אני עושה את זה. יש לי עוד מרווח לנשימה, והחלטתי להתחיל לנצל אותו. גם מדברים רציניים בחיים אפשר להינות כל עוד הם קיימים (גם אם הם לא מסתמנים כשיא ה"יעילות" לעתיד). גם עם החלטות רציניות אפשר לזרום (בעיקר כאלו שכלל לא נעשו על ידי). גם עם מצבים ארוכי-טווח אפשר לזרום ולראות לאן הם מובילים.
וכאמור, עם כל השחרורים, עדיין יהיה לי קשה. אני כנראה לעולם לא אפסיק לתכנן ולתפעל ולחשוב קדימה, וזה לווא-דווקא דבר נורא כפי שעושים מזה. אז החלטתי- אני עושה (גם) את זה. אני נותן לעצמי גם מקום (מסודר ואמיתי) לתכנן את העתיד שלי (רחוק או קרוב ככל שיהיה), בנוחות, בתנאים שלי. כי אם זה מה שעושה אותי מאושר (כל עוד זה לא יוצר לחץ מיותר, כמובן) אין בכך שום דבר פסול.
מבחינתי אני החלטתי. בלי חששות, בלי לדאוג שאתאכזב, בלי לפחד לקוות. מבחינתי- זה העתיד. כך החלטתי, וזה מה שיקרה. (ולמרות הכל- גם אם לא, לא סוף העולם) מבחינתי החלטתי ושייזדיין העולם. עכשיו רק צריך לחכות שנה-שנתיים ולראות אם אני עומד במקום בו אני מקווה שאעמוד.
הסביבה שתקיף אותי, הנוף, האווירה וכל השאר, איתם אני כבר זורם
מבחינתי- המחר הוא שילוב ראוי בין תכנון לזרימה, בין תקוות לנשימה, בין גורל ומזל לשאיפות וכוונות טובות (ולא פחות חשוב- מעשים). וככה, קוראיי היקרים- ככה אני חי. ואני שמח עם זה. (או לפחות כך אני רוצה להאמין)
"חבקי אותי חזק,
לפני שזה נגמר.
חבקי אותי חזק,
כאילו אין מחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אני והצל שלי