אני יורק נצנצים, אני מזיע ורוד, אני מקיא טראש-פופ וזוהר לי אור אולטראסגול מהתחת. יש לי חשק בלתי נדלה לעוד ועוד ועוד, וזו אחת ההרגשות הכי טובות שיכולתי לבקש. סוף-סוף אי-הוודאות המייגעת מאפשרת לי כמה רגעים של הנאה. ומאידך, אני סובל. זה לא נותן לי מנוח, לא נותן להירגע. תמיד יש עוד לאן ללכת ועם מי ומתי. (מעבר לעובדה שאין איך) זה קצת כמו סמים- אני רק רוצה עוד ועוד. חוויתי הרבה השבוע והאנרגיות עדיין גבוהות, ממש בשמיים. לא שאני מתלונן, חלילה, אפכא מסתברא, אני מרוצה לחלוטין, כפי שכבר ציינתי. קצת נחת מהמסע הזה, מגיע לי. ובתכל'ס, לא יכולתי לבקש חופש מוצלח יותר. (אבל איכשהו יש טעם של עוד) אולי לא באמת מיציתי. (אז מתי לעזאזל אמצה?) אולי בעצם לא התגברתי. אולי אני עדיין לא מוכן להגיד שהשתניתי מספיק כדי להגיד לעצמי סטופ.
לפעמים העובדה שאני גר בחור פריפריאלי גורמת לי הרבה תסכול. מצד שני, למרות חוסר הרצון להפסיד עוד קצת אווירה וכיף, ולמרות השאיפה ל"יס-מן"יות (יש שיגידו, גישה), אני שמח שלפעמים פשוט אי אפשר, שהנסיבות והמרחק פשוט לא מאפשרים לי, שאני צריך לחזור למקום הקטן, אולי אפילו המקובע והמוגבל שלי. אני לא רוצה לשכוח מאין באתי (וגם לא לאן אני הולך), אני לא רוצה לאבד את עצמי בהמון הורדרד והמצנץ.
אני אוהב את עצמי. אני גאה בעצמי. אבל עדיין לא סיימתי, אני אפילו לא קרוב.
אנרגטיות מתפרצת מעורבבת בתסכול מבלבל. הרצון להתפרק בשיא הווליום ולהתפזר לגורמים כדי להתאחד מחדש מהול בחזרה עדינה לשורשים. הרגשת המיצוי והגאווה בשילוב הרגשה בלתי מוסברת של מעט החמצה. (ואולי לווא דווקא בגלל הסיבות הגלויות לעין)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אני והצל שלי