חופים

הוא אמר שאם יום אחד אמצא את עצמי מעשן ירוק אני אבין מה זה כשמוח אוטוסטרדה מתפקס בפעולה אחת בודדת
כמו ללגום מכוס
או להביט בשעון
או סתם לראות את השפתיים של יונית לוי זזות על המסך.

המוח שלי, בניגוד לגוף, נולד לרוץ.
הוא חייב להספיק
כל מה שהעולם מציע,
כל דאגה וכל מטלה
כל ביקורת, כל תזוזת עפעף.
שקט הוא לא יהיה לעולם.
גם בלילה כשאני כבר ישן
חלומות אני לא זוכר
כי המוח עסוק מידי.

הפרעות קשב,
את עצמי אבחנתי ובשביל זה לא צריך אף פסיכיאטר.
כשאני עובד, מתרכז ומתפקס
אז הפס הרחב מתחלף
בנתיב בודד, הנתיב המהיר.
(זה סימפטום מספר שניים בחשיבותו. אחרי, טוב נו, קושי להתרכז.)

יש רגעים של שקט,
אין שקט אבסולוטי.
ומי בכלל רוצה אחד כזה?
לא הייתי מוותר על המחשבות הגועשות שלי לעולם.
אז יותר מידי לא ביקשתי. הנה, זו ההוכחה.
מודיע לך חגיגית, היושב במרומים, לא הייתי מוותר.
אולי קצת פחות,
רק לפעמים.
כדי למנוע מעצמי לעשות מעשים דביליים
או כדי להינות מהישג ללא סייגים.

שלח לי שקט טוב, מוגן
שלח לי שקט ממוקד.
שקט בקופסה מארץ רחוקה. או סתם שקט מכאן.