חופים

נמאס לי לרצות את כל מי שהוא לא אני.
בתכל'ס, אנשים לעולם לא יהיו באמת מרוצים. זה רק עניין של כיבוי שריפות.
היום עניין אחד, בעוד חודשיים עניין אחר,
אף פעם לא להרגיש נוח בעור של עצמך.
תמיד אפשר עוד, תמיד אפשר יותר.
ואולי בכלל יותר צריך מאשר אפשר.

אז נמאס לי מהצריך.
מעוניין בפריבילגיה הקטנה של לרצות בעיקר את עצמי
(ונניח לרגע לעובדה שזו משימה שמשמעותית קל יותר לכתוב מאשר לבצע).
נו, עושים צעדים, טיפין-טיפין, פה ושם. לא מספיק, הא?
לפעמים נתקלים בתמיכה ולפעמים בחוסר הבנה מוחלט.
ומה בעצם יש להבין כאן?
הרי בכלל לא בא לי לעזור ובעצם למה לי בכלל?
למה, למה שארגיש רע?

עשית בשבילי? תודה רבה.
אעשה גם בשבילך.
אה, רגע, אנחנו מתחשבנים?
יאללה, עזוב שטויות, אחי.

בא לי לצרוח לשכנה, להשקות את הגינה,
ובעיקר, בא לי שאתה לא תגיד לי.