ככה זה "אפסנאים", מורכבים משלד של אפסים ואחדים. ככה זה אני, מורכב מלב של אפסים ואחדות. כל הרגשות, כל המחשבות, שום דבר לא עמוק יותר מאפס ואחת, דלוק וכבוי. אמת ושקר.
מדובר רק בשילוב הנכון, בסדר הנכון, במיקום הנכון. כך יאמר לך כל תו אָסְקִי במפה כל סימן, אות, כל ספרה. בסוף, הכל אפס ואחת. אחת ואפס. אפס-אחד.
Just to get it all out
What's in my head?
And I, I'm feeling
A little peculiar.
Twenty-five years,
I'm alive here still
Trying to get up that great big hill of hope
for a destination.
קיא ורבלי "אפסנאי" במיוחד להערב. אפילו גרסת השיר נבחרה בקפידה בהתאם. (מקווה שכל אוהבי ה-8-ביט בקהל התלהבו)
ושוב אני ער ב-3 לפנות בוקר כאשר בעוד 4 שעות אני אמור לקום לשבוע ארוך של עבודה. לא בלתי צפוי, אני מודה. נו, שויין. העיקר שיצאו קצת מילים החוצה.
לפני שנה בדיוק ישבתי עצוב ואבוד בתוך סוכה באמצע מגרש כדורסל. הייתי עייף ובשוק, היה לי קשה ומעיק ואפילו מדפרס במידת מה, אך בדיעבד אפשר לומר שהייתי מאושר.
מי ייתן וכשיגיע הדיעבד של הזמן הנוכחי אתבדה ואגלה שגם הפעם, בתוך כל הכאוס, הייתי מאושר.
את השבוע הזה אפתח בהסתכלות על הדברים הקטנים (כגדולים) שגורמים לי להרגיש מאושר כאשר השאר מסמן להיפך. לחיי כל הרגעים בהם אנו מבינים (שלא בדיעבד, אלא ממש בהווה) את האושר שיש בחיינו.
- - -
משעשע אותי שהפרק הראשון בחומש במדבר עוסק בגיוס חיילים צעירים לצבא... (כנראה שבודדים הקוראים המבינים את משמעות המשפט המוזר הזה כאן, אך עד כמה משוגע שאני נשמע, הוא בהחלט קשור). בכל מקרה, זה היה חתיכת סופ"ש-סוכה. במובן הכי טוב שיכול להיות.
"ועכשיו כשאין שמיים, רק עננים של חוסר ודאות ונדמה שאין סיבה לחיות אם אין סיבה למות."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אני והצל שלי