חופים

ככה זה "אפסנאים",
מורכבים
משלד של אפסים ואחדים.
ככה זה אני, מורכב
מלב של אפסים ואחדות.
כל הרגשות, כל המחשבות,
שום דבר לא עמוק יותר
מאפס ואחת,
דלוק וכבוי.
אמת ושקר.

מדובר רק
בשילוב הנכון,
בסדר הנכון,
במיקום הנכון.
כך יאמר לך כל
תו אָסְקִי במפה
כל סימן, אות, כל ספרה.
בסוף, הכל אפס ואחת.
אחת ואפס.
אפס-אחד.

בשנים האחרונות למדתי לשחרר, למדתי לזרום עם הרגע, למדתי לוותר על פחדים וחששות ופשוט לנשום.
ועדיין, היצר הבלתי נשלט לשלוט בעתיד שלי חי ובועט. (נוירוטיות נשארת נוירוטיות...)
ותמיד אומרים לי לא לחשוב רחוק כל-כך. תמיד אומרים לי להפסיק לתכנן כל-כך.
תמיד קשה להבין איך בחור צעיר כל-כך יכול שיהיה לו אכפת כל-כך מהעתיד.

ככה זה.
עם כל השחרורים, כל הזרימות, כל הוויתורים וכל הנשימות, אי אפשר שפשוט יפסיק להיות אכפת.
ככה זה.
אני את השירות שלי אסיים בגיל 23, כי כשהייתי ילד (כן, ילד) בן 18 עשיתי החלטה (שאגב, אני לא מתחרט עליה, וגם כנראה לא אתחרט) וחתמתי 18 חודשי שירות קבע כתוספת לשירות החובה שלי. ואתם יודעים מה? בזכות הרבה גורמים, אני כבר יודע שהם כנראה יתארכו לשנתיים הסטנדרטיות.
ככה זה.
אני משתדל לדעת מה אני רוצה, אני משתדל לדעת מה ההשלכות של המעשים הרציניים וההחלטות המשמעותיות שאני עושה יגררו.

ועדיין, יש לי עוד לאן לשחרר. יש עוד לאן.
אז החלטתי- אני עושה את זה.
יש לי עוד מרווח לנשימה, והחלטתי להתחיל לנצל אותו.
גם מדברים רציניים בחיים אפשר להינות כל עוד הם קיימים (גם אם הם לא מסתמנים כשיא ה"יעילות" לעתיד). גם עם החלטות רציניות אפשר לזרום (בעיקר כאלו שכלל לא נעשו על ידי). גם עם מצבים ארוכי-טווח אפשר לזרום ולראות לאן הם מובילים.

וכאמור, עם כל השחרורים, עדיין יהיה לי קשה. אני כנראה לעולם לא אפסיק לתכנן ולתפעל ולחשוב קדימה, וזה לווא-דווקא דבר נורא כפי שעושים מזה.
אז החלטתי- אני עושה (גם) את זה.
אני נותן לעצמי גם מקום (מסודר ואמיתי) לתכנן את העתיד שלי (רחוק או קרוב ככל שיהיה), בנוחות, בתנאים שלי. כי אם זה מה שעושה אותי מאושר (כל עוד זה לא יוצר לחץ מיותר, כמובן) אין בכך שום דבר פסול.

מבחינתי אני החלטתי. בלי חששות, בלי לדאוג שאתאכזב, בלי לפחד לקוות. מבחינתי- זה העתיד. כך החלטתי, וזה מה שיקרה.
(ולמרות הכל- גם אם לא, לא סוף העולם)
מבחינתי החלטתי ושייזדיין העולם. עכשיו רק צריך לחכות שנה-שנתיים ולראות אם אני עומד במקום בו אני מקווה שאעמוד.

הסביבה שתקיף אותי, הנוף, האווירה וכל השאר, איתם אני כבר זורם

מבחינתי- המחר הוא שילוב ראוי בין תכנון לזרימה, בין תקוות לנשימה, בין גורל ומזל לשאיפות וכוונות טובות (ולא פחות חשוב- מעשים).
וככה, קוראיי היקרים- ככה אני חי. ואני שמח עם זה. (או לפחות כך אני רוצה להאמין)

 

"חבקי אותי חזק,
לפני שזה נגמר.
חבקי אותי חזק,
כאילו אין מחר.

תמיד נשאר מחר."

קל יחסית לעצבן אותי. הפתיל שלי דיי קצר ואני מודע לזה ומודה בזה.
מאידך, להכעיס אותי באמת היא משימה לא פשוטה. על-מנת לגרום לי לכעוס מספיק כדי שבאמת יהיה לי אכפת צריך להשקיע הרבה אנרגיה ולדעת בדיוק באילו נקודות לגעת.
עד היום, האסטרטגיה שנקטתי כלפי אנשים שגרמו לי לכעוס הייתה העלמה מחיי או התעלמות.
האסטרטגיה הזו תפסה יפה כמעט תמיד (כאשר ה"כמעט" מתייחס בעיקר לבני משפחתי היקרים, שקצת קשה היה לי לבודד).
הערב, אחרי הכל, נזכרתי (בעזרת כאפה חזקה) עד כמה האסטרטגיה הזו פגיעה כאשר מדובר באנשים הנכונים.

ואת, גברת יקרה- אני לא מרחם עלייך שאין אף בן אדם אמיתי בחייך. אני לא מרחם עלייך שאת חייה באשליה שיום אחד תתנפץ בבת-אחת ותשאיר אותך עירומה ומדממת (ונראה אותך אז מדברת). אני לא מרחם על כך שכל הבטחון המזוייף שלך בנוי כמו מגדל קלפים, קומות על גבי קומות של ריק וחשיבות עצמית אוורירית. אני לא מרחם על כך שהמשפחה שלך דפוקה ושלא מקבלים אותך ואני אפילו לא מרחם על כך שיש לך אפס הצלחה עם כל אדם שניסה להתקרב אלייך בצורה רומנטית.
אדון יקר- כשאמרו לי פעם, בשקט בשקט, ש"אמנם זה לא יפה לומר, אבל קצת מגיע לו שדרס אותו אוטובוס", לא האמנתי.
גברת יקרה- כשאמרו לי פעם, בסוד, ש"היא נראית כאילו היא גבוה בשמיים אבל בעצם הכל הצגה אחת גדולה של כלום, כי זה מה שהיא", לא האמנתי.
היום, יקיריי (או שלא),  לימדתם אותי להאמין.

אז כן. אמנם קשה להכעיס אותי ואמנם בדרך-כלל אני מצליח להתעלם,
אבל כאשר מישהו שפוגש אותי בפעם השלישית בחייו מרשה לעצמו במשך ערב שלם (כולל נסיעה חזרה הבייתה) להתעסק בלהשפיל אותי, לצעוק עליי, לאיים עליי, לתקוף אותי מנטלית ולהדוף כלפיי מינים כאלו ואחרים של אלימות מילולית ועלבונות על ימין ועל שמאל-
קל לי לכעוס וקשה להתעלם.
וכשמישהי שבקושי מכירה אותי הולכת מאחורי גבי ומוציאה אותי מהארון בצורה הכי נונשלאנטית מול בחורה שמכירה אותי מגיל הפעוטון ומשפחתה (שהם חברים טובים של משפחתי, יש לציין) מבלי לשאול אותי (כמובן) או אפילו להתחרט על כך כשהתעמתתי איתה על הנושא-
קל לי לכעוס וקשה להתעלם.

בשורה התחתונה, לאנשים כאלו לא מגיע שום דבר טוב. לא ממני ולא מאף אחד אחר.
ואני אומר זאת לווא דווקא בגלל המאורעות האלו ספציפית, אלא כי האנשים האלו מתנהגים ככה כל הזמן (ולא רק איתי). אם בי, אדם שהם כמעט ולא מכירים (שלא לדבר על לעומק), היה להם כל-כך קל לפגוע בצורה מספיק עמוקה כדי שזה יזיז לי, אני לא רוצה לתאר לעצמי לאילו מימדים הפגיעה מגיעה כאשר מדובר באנשים שקרובים אליהם.
בדיוק מהסיבות האלו אני מרשה לעצמי לאחל, בצורה הכי פשוטה, שיום אחד הם יאלצו לאכול את הדייסה המזוהמת והרעילה שהם מבשלים לעצמם בכל נשימה שהם לוקחים, בכל הרף עין, בכל תנועה ובכל מילה. הו, זו חתיכת דייסה. אז שיאכלו אותה בתיאבון, לא ביקשתי יותר.

את הערב הזה אני סוגר בסימן כעוס מאוד. ואולי גרוע מכך- פגוע באמת ובתמים.
לא חשבתי שאוכל להגיע למצב כזה כל-כך בקלות. וכעת, גם כאשר הכעס והפגע יחלפו, אני נשאר עם קצוות בלתי-סגורים שאני פשוט יודע שיחזרו לנשוך אותי חזק בישבן.

היום ראיתי כוכב נופל ולא ביקשתי משאלה. העדפתי לתת אותה לבחורה בעלת לב-זהב שישבה לידי (שהמשאלה כנראה הגיעה לה הרבה יותר מאשר לי).
אך, אם יורשה לי, אני מעוניין רטרואקטיבית לחלוק איתה את המשאלה ולבקש מאותו גורם עליון (יהא אשר יהא, קראו לך איך שתרצו)  שיפטור את עולמנו הקט מכל אותם אנשים כדוגמת האדון והגברת.
פשוט כי לאנשים הטובים בעולם מגיע הרבה יותר טוב מזה.