|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
מסיבה.
נהניתי הערב כל-כך.
באמת, אני חושב שלא נהניתי כך כבר הרבה מאוד זמן.
שטחי, לא שטחי, תקראו לזה איך שתרצו.
הרגשתי משוחרר, הרגשתי במקום, הרגשתי שעל הזין שלי כי מי כבר מסתכל. הרשיתי לעצמי להתנהג ולהתנהל בצורה פתוחה יותר ומורסנת הרבה פחות מהרבה בחינות (עם כמה רע שזה נשמע. ולא, לא התפרעתי, הגבולות שלי עדיין קיימים, מבחינתי זה חלק מהיופי שבעניין). וזה היה מדהים.
בניגוד לליל אמש, בחרתי את המקום הנכון, הזמן הנכון (כמעט) והאדם (או יותר נכון- אנשים) הנכון (/ים), ומבחינתי זה היה שילוב מנצח.
חזרתי הבייתה עם חיוך רציני (אך דהוי עקב עייפות מצטברת) ועם חשק לעוד. לווא דווקא לעוד מהמסיבה- לעוד מההרגשה המשכרת שמלווה אותי כרגע (וליוותה אותי כמעט לאורך כל המסיבה).
זו לא רק המסיבה עצמה שעשתה לי טוב, זו ממש לא הכוונה. זו הייתה הסיטואציה, אלו היו הנסיבות, אלו היו האנשים והרגשות שחלפו בי, שניתנה להם התבטאות דרך ובזמן המסיבה.
ואתם בטח תוהים למה אני טורח לשבת ולכתוב את כל זה בתקצור בשעה 4:20 לפנות בוקר.
הסיבה היא שעם כל הרצון שלי להחזיק חזק בבלון הגדול והדמיוני שאוגד בתוכו את כל הרגשות החיוביים שצצו בי הערב (למרות כל החששות, העייפות, הסירחון, הגשם ששטף אותי קלות, המבטים, האנשים הבלתי-רצויים שראיתי וכיו"ב) אני יודע שכנראה מחר אקום בבוקר והוא יהיה הרחק הרחק בשמיי המוח שלי.
לצערי, אינני יכול להבטיח לעצמי שאוכל לשמר או לשחזר את הזכרונות האלו. ואולי זה נשמע עצוב, אבל כרגע אני נהנה וזה מה שחשוב כנראה.
ומי יודע, אולי אלו בכלל הטקילה והג'יימסון (שהורדתי כדי להקל את ההתאקלמות) שמדברים מגרוני כרגע...
| |
נשימה.
אני לא יודע למה, אבל לפתע פתאום פשוט נמאס לי.
נמאס לי שהחיים שלי בבלאגן, נמאס לי להתאמץ כל-כך, נמאס לי לשים את עצמי בחוץ, נמאס לי לנסות להערות, נמאס לי לחפש כל הזמן (ויותר גרוע מזה- בלי לדעת מה), נמאס לי מהעליות והמורדות, נמאס לי מהקושי, נמאס לי מהדורשניות, נמאס לי מההתעסקות.
השבוע אמרתי לידידה טובה שלי שלפעמים דווקא כיף להיות גיי, אבל אחרי השבועיים האחרונים אני כבר לא בטוח שאני רואה את הצדדים האלו.
אני מודה, היה לי כיף. בשלושת החודשים האחרונים, היה לי כיף להשתחרר קצת מעצמי, לחיות, לנסות, לטעום, אפילו קצת.
בשבועיים האחרונים הייתי בחופש כמעט מוחלט והרשיתי לעצמי, בעצם אפילו הכרחתי את עצמי לשחרר קצת חבל.
ופתאום, הערב, כאילו התעוררות מאיזו מציאות מדומה. החיים ממשיכים הלאה, ואני תקוע בלדחוף את עצמי, בלנסות, בלהתאמץ להיות יותר ספונטני, ב"לעשות מה שבא לי".
אני לא יודע אם הדברים היו נראים שונים במידה והייתי סטרייט.
הלוא גם סטרייטים רבים חווים תהליך כזה או אחר במהלך גיל ההתבגרות. מסיבות, יציאות, חברים, אהבה, סקס, התבגרות.
אבל וואלה, כן, לפעמים הייתי פשוט רוצה לראות את החיים שלי ממשיכים במסלול ישר ו"משעמם". אני כאותו אדם, בלי יותר מידי מאמצים והתעסקות, פשוט ממשיך עם החיים. כל דבר מגיע בזמנו, בלי לחפש, בלי לעבוד על מי שאני (יותר ספונטני, יותר זורם, יותר משוחרר, יותר מה-שזה-לא-יהיה), לי להשקיע כל-כך. כמו קודם.
אני יודע כמה דבילי זה נשמע, הרי בלי לעבוד קשה ולהתאמץ כדי לשפר את עצמי לא אוכל להתקדם לשום מקום ולעולם לא אגיע למקום בו באמת נוח לי עם עצמי ואני יודע מה אני רוצה.
אבל עייפתי. פשוט עייפתי.
עייפתי מלעבוד קשה, עייפתי מלהשקיע, עייפתי מלצאת מה-comfort-zone שלי.
עם כל הדברים המדהימים שקרו לי בשלושת (ארבעת? חמשת? מי יודע מתי כל זה התחיל...) החודשים האחרונים- אולי פשוט עייפתי.
מעולם לא תיארתי לי שהשיר הזה ילווה קטע שמדבר דווקא על נושא כזה... (מצחיק קצת, אני מודה)
(א. לא, אין לי את זה ביותר קיטשי ; ב. כן, אני אוהב את הקאבר יותר מאשר את המקור.)
עד היום אני לא זוכר איפה קראתי את המשפט הזה.
אני רק זוכר שהוא ממש דיבר אליי ורציתי מאוד לזכור אותו, לכן כתבתי אותו כ-note על שולחן העבודה של המחשב שלי.
הוא יושב שם כבר הרבה זמן (קצת לפני שהתגייסתי) וכל פעם מחדש אני מופתע- מחד, עד כמה שהוא מדוייק ומאידך, עד כמה קשה לי להאמין בו.
שבוע מוצלח וקל שיהיה,
ולא לשכוח לנשום.
| |
קירח.
אני שונא את זה שלמרות שאני יודע לא להוציא את הלב שלי כל-כך במהירות מהחזה, למרות שאני יודע שהציפיות שאני מגיע איתן לא ריאליות ולמרות שאני יודע שבסופו של דבר "אהבת קסם" כזאת לא באמת קיימת (בטח לא כל-כך מהר ובטח לא בחיים שלי),
אני עדיין מוצא את עצמי נפגע.
ואני שונא את זה שלמרות ההבטחות לעצמי, למרות כל השכנועים ולמרות הידיעה המוחלטת שככה זה יגמר,
אני עדיין מוצא את עצמי עם עוד חתיכה קטנה ושבורה של הלב שלי ביד.
ואני שונא את זה שלמרות הקשיחות הרגשית שפיתחתי לי ולמרות כל החומות שהקמתי,
אני עדיין מתאכזב ומתעצב מכל אותם דברים שהייתי אמור להיות מוגן מהם.
ואני שונא את זה שעד שמגיע דבר טוב, משהו שאני מוכן להקריב, להיפתח ולהשקיע בשבילו, שגורם לי לרצות לבקש עוד ועוד,
אני נשאר קירח מכל הכיוונים.
כי ככה זה אצלי- קירחות מכאן ומכאן.
פעם אחת ולתמיד אני כותב במילים הכי פשוטות שיש-
אני יכול להעמיד פנים מכאן ועד הירח שלא אכפת לי ממה שאמרת. ואני יכול להעמיד פנים שב-24 השעות האחרונות לא חשבתי עלייך המון, לא פיתחתי ציפיות ולא קיוויתי לרגע שתהיה איתי בעניין הזה. ואני יכול לשקר לך שזה בסדר גמור ושמה שחשוב זה הכנות והבגרות שלך, שהן מה שהופכות אותך למדהים וזה מה שמשנה לי.
אני יכול להמיד פנים כמה שאני רוצה, אבל אני יודע שלפחות בינתיים לא אוכל להביט לך בפנים מבלי להרגיש תחושת פספוס אדירה, מבלי לראות את הלב הקצת סדוק שלי משתקף לך בעיניים.
אבל זאת אשמתי.
אשמתי שאני נותן לעצמי, אשמתי שאני נאיבי, אשמתי שאצבעי קלילה מידי על ההדק.
ואשמתי שאני מעמיד פנים רק כדי לא לאבד אותך לחלוטין.
(וכל הסיפור הזה נהיה טיפה עצוב בהתחשב בכמות הזמן המעטה בה אנחנו מכירים)
וואו,
אני פשוט אידיוט-נאיבי ורגשן חסר תקנה.
עד מתי פוסטים ארוכים וגדושים על דברים כל-כך טיפשיים שנראים לי כל-כך נוראיים...(?)
| |
דפים:
|  כינוי:
אני והצל שלי בן: 32 תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
