חופים

אתמול ב-4 לפנות בוקר ישבתי על הספסל בים, בדיוק כמו שאת אוהבת.
סיגריה חמימה ביד אחד, מחברת גדולה ועט ביד השנייה.
היה קר כל-כך שהצלחתי לכתוב בקושי עמוד לפני שהייתי חייב לשאוף את השכטה האחרונה של הסיגריה ולטחוב את הידיים עמוק בכיסים של הפליז החדש שלי (פליז כבוד).
איפשהו שם, בין הקיפאון למוות, הסחרור הקל של הסיגריה (ככה זה כשמעשנים מעט מאוד) והרחש הרועם של הגלים בחושך הבודד, הצלחתי לחלוב כמה שניות טהורות של שקט.
זו כנראה הפעם היחידה, או לפחות אחד הבודדות בחיי, בהן יצא לי לחוות דממת אלחוט מוחלטת במוח.
בעצם גם זה לא לחלוטין מדויק. עברו בו מחשבות, אך הן היו כל-כך סתמיות וברות-חלוף, כל-כך רחוקות מאלו שהציפו אותי בשאר הערב (והיום והשבוע והחודש).
ולרגע אחד כל העצבים והמירמור שהיה אצור בתוכי הפך לבר-חלוף. (רגע נדיר לכשעצמו)
זה היה מדהים. אך השקט הזה, כדברים רבים אחרים בחיי (ובפוסט הזה ספציפית), גם הוא בר-חלוף (הרבה יותר מאשר הייתי רוצה). ואחריו, כל מה שרציתי היה לעמוד ולצעוק לעולם "תעזבו אותי, באמאש'כם".
(אבל היה חשוך וקר, וזה בכל מקרה לא היה עוזר. אז ויתרתי)

יש לי כל-כך הרבה מה להגיד ומה לכתוב.
על השבוע הארוך שהיה לי. על הגשם, על השלוליות, על התחבורה הציבורית שהכזיבה ועל נחל איילון.
על העבודה, על המפקד שלי.
על החברים שלי, על הסובבים אותי, עליה, עליו.
על האורחות שביקרו אותי (אחרי שלא ראיתי אותן קרוב לעשור).
על נקודת האור שהייתה לי ביום שלישי בהקמת הקורס החדש, שהיית אלייה וקוץ בה, אבל נהניתי מדי בשביל שיהיה לי אכפת (כן, על זה יש לי כל-כך הרבה מה להגיד).
על התחושות שמציפות אותי ואין לי מושג כיצד לתאר במילים בכלל.

על כל-כך הרבה דברים שזזים בראש שלי כמו אוטוסטרדה בלי פוסקת. ואני פשוט לא מסוגל. לא מסוגל להוציא את המילים, לא מסוגל לתמצת, לא מסוגל לתמלל את המחשבות והרגשות בצורה מספיק ברורה. ואולי הסיבה לכך היא שבעצם אני בכלל לא רוצה לעשות את זה.
אני רוצה לחיות את האוטוסטרדה עוד קצת, לנסות לפזר אותה, לתת לרוח שנושבת לי במוח להיות ממש כמו כל שאר הדברים- ברת-חלוף.
ואם קצת שקט זה מה שחסר לי כדי לעשות את זה, אז שקט הוא מה שאנסה לייצר לעצמי.

הפעם לא יספיק לי המקום לצטט דברי חכמה, אז אלנקק במקום.
למי שתוהה, מדובר בפרק החמישה-עשר בספר "הנסיך הקטן". ניסיתי למצוא את הגרסה העברית (שלמען האמת נושאת חן בעייני יותר) אך האנגלית היא היחידה שמצאתי.

בנוסף, הפעם אחרוג ממנהגי ואצרף שני שירים, כי לאחרונה, לפעמים אני קצת מהאחד ולפעמים קצת מהשני. (אז למה להגביל?)

"And you know
Cause my life's a mess,
And I'm trying to grow
so before I'm old I'll confess-
You think that I'm strong, you're wrong
I'll sing my song."

(כן, זו גרסת כיסוי ישראלית לאריק קלפטון, ועם כל ה"חטא המוסיקלי" שבדבר, אני מאוד אוהב ומעריך אותה)

שבוע טוב שיהיה לנו.
שהדברים הרעים יהיו ברי-חלוף, והטובים יחלפו כמה שפחות מהר. 

קל יחסית לעצבן אותי. הפתיל שלי דיי קצר ואני מודע לזה ומודה בזה.
מאידך, להכעיס אותי באמת היא משימה לא פשוטה. על-מנת לגרום לי לכעוס מספיק כדי שבאמת יהיה לי אכפת צריך להשקיע הרבה אנרגיה ולדעת בדיוק באילו נקודות לגעת.
עד היום, האסטרטגיה שנקטתי כלפי אנשים שגרמו לי לכעוס הייתה העלמה מחיי או התעלמות.
האסטרטגיה הזו תפסה יפה כמעט תמיד (כאשר ה"כמעט" מתייחס בעיקר לבני משפחתי היקרים, שקצת קשה היה לי לבודד).
הערב, אחרי הכל, נזכרתי (בעזרת כאפה חזקה) עד כמה האסטרטגיה הזו פגיעה כאשר מדובר באנשים הנכונים.

ואת, גברת יקרה- אני לא מרחם עלייך שאין אף בן אדם אמיתי בחייך. אני לא מרחם עלייך שאת חייה באשליה שיום אחד תתנפץ בבת-אחת ותשאיר אותך עירומה ומדממת (ונראה אותך אז מדברת). אני לא מרחם על כך שכל הבטחון המזוייף שלך בנוי כמו מגדל קלפים, קומות על גבי קומות של ריק וחשיבות עצמית אוורירית. אני לא מרחם על כך שהמשפחה שלך דפוקה ושלא מקבלים אותך ואני אפילו לא מרחם על כך שיש לך אפס הצלחה עם כל אדם שניסה להתקרב אלייך בצורה רומנטית.
אדון יקר- כשאמרו לי פעם, בשקט בשקט, ש"אמנם זה לא יפה לומר, אבל קצת מגיע לו שדרס אותו אוטובוס", לא האמנתי.
גברת יקרה- כשאמרו לי פעם, בסוד, ש"היא נראית כאילו היא גבוה בשמיים אבל בעצם הכל הצגה אחת גדולה של כלום, כי זה מה שהיא", לא האמנתי.
היום, יקיריי (או שלא),  לימדתם אותי להאמין.

אז כן. אמנם קשה להכעיס אותי ואמנם בדרך-כלל אני מצליח להתעלם,
אבל כאשר מישהו שפוגש אותי בפעם השלישית בחייו מרשה לעצמו במשך ערב שלם (כולל נסיעה חזרה הבייתה) להתעסק בלהשפיל אותי, לצעוק עליי, לאיים עליי, לתקוף אותי מנטלית ולהדוף כלפיי מינים כאלו ואחרים של אלימות מילולית ועלבונות על ימין ועל שמאל-
קל לי לכעוס וקשה להתעלם.
וכשמישהי שבקושי מכירה אותי הולכת מאחורי גבי ומוציאה אותי מהארון בצורה הכי נונשלאנטית מול בחורה שמכירה אותי מגיל הפעוטון ומשפחתה (שהם חברים טובים של משפחתי, יש לציין) מבלי לשאול אותי (כמובן) או אפילו להתחרט על כך כשהתעמתתי איתה על הנושא-
קל לי לכעוס וקשה להתעלם.

בשורה התחתונה, לאנשים כאלו לא מגיע שום דבר טוב. לא ממני ולא מאף אחד אחר.
ואני אומר זאת לווא דווקא בגלל המאורעות האלו ספציפית, אלא כי האנשים האלו מתנהגים ככה כל הזמן (ולא רק איתי). אם בי, אדם שהם כמעט ולא מכירים (שלא לדבר על לעומק), היה להם כל-כך קל לפגוע בצורה מספיק עמוקה כדי שזה יזיז לי, אני לא רוצה לתאר לעצמי לאילו מימדים הפגיעה מגיעה כאשר מדובר באנשים שקרובים אליהם.
בדיוק מהסיבות האלו אני מרשה לעצמי לאחל, בצורה הכי פשוטה, שיום אחד הם יאלצו לאכול את הדייסה המזוהמת והרעילה שהם מבשלים לעצמם בכל נשימה שהם לוקחים, בכל הרף עין, בכל תנועה ובכל מילה. הו, זו חתיכת דייסה. אז שיאכלו אותה בתיאבון, לא ביקשתי יותר.

את הערב הזה אני סוגר בסימן כעוס מאוד. ואולי גרוע מכך- פגוע באמת ובתמים.
לא חשבתי שאוכל להגיע למצב כזה כל-כך בקלות. וכעת, גם כאשר הכעס והפגע יחלפו, אני נשאר עם קצוות בלתי-סגורים שאני פשוט יודע שיחזרו לנשוך אותי חזק בישבן.

היום ראיתי כוכב נופל ולא ביקשתי משאלה. העדפתי לתת אותה לבחורה בעלת לב-זהב שישבה לידי (שהמשאלה כנראה הגיעה לה הרבה יותר מאשר לי).
אך, אם יורשה לי, אני מעוניין רטרואקטיבית לחלוק איתה את המשאלה ולבקש מאותו גורם עליון (יהא אשר יהא, קראו לך איך שתרצו)  שיפטור את עולמנו הקט מכל אותם אנשים כדוגמת האדון והגברת.
פשוט כי לאנשים הטובים בעולם מגיע הרבה יותר טוב מזה.

הייתי בחתונה של אחד מבני-הדודים שלי השבוע.
מכיוון שאנחנו משפחה לא גדולה, אירוע שכזה הוא בהחלט סיבה לשמחה גדולה ומסיבה, וכל המשפחה מגיעה לחגוג את המאורע המשמח.
בשלהיו של ערב קיץ, אחותו של אבי, בעלה, בנם, בחירת ליבו והוריה עומדים תחת חופה שזורת פרחים.
הרבה מדבר על הא ועל דא, על איך בני הזוג הכירו, על משמעות הברית בינם וכל שאר אותם דברים שרבנים אומרים.
זה אפילו היה מעט היתולי (יחסית לחתונה לפחות).
ברכות, יין, הרבה התרגשות, זיעה, חיוכים.
מבטים משתאים מהקהל, כאילו מתחת לבד הלבן קורה איזה נס.
ומבט אחד, מבולבל. אני בוהה בהתרחשויות, שמח בשמחת המכובדים, וחושב לעצמי- גאד דאמיט, זה חרא.

אני רוצה להתחתן.
לעמוד בעצמי מתחת לחופה עם האדם שיבלה איתי אם שארית חיי. להנות מהרגעים המרגשים האלו, ולא פחות חשוב, לתת לאנשים האהובים עליי לחלוק אותם איתי. להינות מאושר טהור מהול בלחץ אטומי, מתקוות וציפיות מהולות באהבה בלתי נגמרת.
ואיך לעזאזל זה אמור לקרות?
זו הרי משימה כמעט בלתי אפשרית מבחינתי.
וכן. ברור שאני לא יכול לחזות דברים כאלו מראש.
אני רק בן 19, היו לי כל-כך מעט מערכות יחסים רציניות בחיים, מה אני כבר יודע.
אבל עצם המחשבה על כך שכרגע אני לא מסוגל לראות את עצמי חי עם עוד אדם בחיי הבוגרים.
עצם העובדה שאני מדמיין את עצמי כאב יחיד לילדים. אין לי מושג למה.
הדמיונות האלו לעולם לא מכילים הסברים, וגם לא מדריך למשתמש שיסביר לי איך לעזאזל אני מתכנן לחיות לבד.
מצד אחד- אני כל-כך לא הטיפוס הבודד.
מצד שני- עובדה שבסופו של דבר אני תמיד בורח ללבד שלי. לחופש והעצמאות, לחוסר המחוייבות, לפחד מהמסגרת.
אז איך לעזאזל אני אמור למצוא את עצמי מתחת לחופה בעוד אי-אלו שנים?
ואולי יותר חשוב- למה לעזאזל זה מטריד אותי?

ההורים שלי מבוגרים. מאוד אפילו, אפשר להגיד.
לא משהו היסטרי, אבל מספיק כדי שזה יהיה קצת מוזר שהם הורים לילד בן 19.
היום אמא שלי זרקה לי הערה שקשורה לעובדה שעל הנכדים שיבואו ממני היא כבר לא בונה.
"נו, חוף... כשאתה תביא לעולם ילדים, עוד נניח, מה, 20 שנה? אני אהיה כבר בת כמעט 80.
איך אפשר להיות סבתא במלוא מובן המילה כשבגיל 80 רק נולד הנכד?"
ופתאום, ברגע אחד, חזרתי אחורה לאותה עצירה בזמן שקרתה בזמן החופה.
הסתכלות על עצמי, 20 או יותר שנים קדימה.
אף פעם לא באמת חשבתי על העובדה שלילדים שאני מקווה שיהיו לי לא באמת יהיו יותר מידי סבתא וסבא מהצד שלי.
תמיד היה לי לגיטימי להרהר באיך חיי יראו מבחינה זוגית. ושלא תבינו אותי לא נכון, זה מסובך מספיק בפני עצמו, אבל כשאני חושב על זה, יש עוד כל-כך הרבה מעבר. וקשה לי, קשה לי לראות כל-כך רחוק.
מכל בחינה- משפחתית, רגשית, מקצועית, זוגית...

שאלת אותי למה הרשימה שלי מכילה כמעט אך ורק דברים שקשורים בצבא.
למה? כי הצבא זה בטוח. מכאן אני לא בורח לפחות עד סוף שנת 2016 (כן, קראתם נכון).
וגם אם אף אחד מהציפיות שלי לא תתממש, אני יודע ברמה הכללית מה ממתין לי בזמן הקרוב.
אהבה? משפחה? הגשמה עצמית?
אלו דברים, שפשוט לא יעזור, אי אפשר בשום צורה לתכנן מראש. אי אפשר לקבוע ואי אפשר לדעת.
אין לי הבטחה לדבר. כאן, לא חתמתי שום "קבע".
ואני גם מעדיף שלא לנסות להבין, כי זה פשוט מסובך לי מידי.
הבלבול גדול מידי, והאכזבות שעלולות להגיע מסוכנות מידי.
אז אני מנסה להתרכז במה שיש לי כרגע.
לא להסתכל אחורה על הדברים שכבר פיספסתי. לא להסתכל הצידה על הדברים שאין לי. לא להסתכל אל האופק, על הדברים שאני עוד לא יודע שיהיו (ולא-יהיו) לי. להסתכל ישר. רק ישר. כי בסופו של דבר, זה מה שיש לי עכשיו.
וכל הדברים בהם אני מאכיל את עצמי כדי לגרום לדברים להיראות בסדר גמור (כמו שהם אמורים להיראות) ובפרופורציות... אני פשוט צריך להמשיך להאכיל את עצמי בהם. אולי עד שאני אאמין, ואולי פשוט עד שיימאס.

בשורה התחתונה, עכשיו טוב.
אפילו שהחיים שלי קצת בזבל לפעמים, ואני לא באמת יודע למה. הם פשוט קצת מרגישים ככה לפעמים.
אבל בשורה התחתונה- טוב.
מסתכלים ישר, רק ישר. מספרים לעצמך מנטרות. מזכירים לעצמך שזה חיובי וחשוב.
ומנסים להפסיק לפזול אחורה, הצידה ואל האופק.
אני חייב להכריח את עצמי. אחרת יש סיכוי ממש טוב שאני אאבד את השפיות ממש מהר.


מזל שבסוף החופה הגיעו הסטייקים, הריקודים והאלכוהול.
דווקא התאימה לי אחלה מסיבה.

"להתערבב ולא להיבלע, רושם בתוך יומן מסע."

"מגע הרוך גובר על המכה, רושם בתוך יומן מסע."  

"מביטים למעלה ונושאים תפילות, 

כשבינתיים שוכחים שהמשמעות לחיות היא לשאול את השאלות ולענות."