חופים

"הפאקים באופי של כל בן-אדם נחשפים לפעמים רק כשאתה ממש חי איתו, יום ולילה, ובמצבים הקשים.

אני יודע שהיא כזו, אבל למדתי להתמודד. למדתי להמשיך הלאה ולא לקחת יותר מידי ללב מה שלא צריך."

מדהים איך דברים שקרו לפני חודשים ארוכים, ביבשת רחוקה, יכולים להשפיע על מצבים כל-כך יומיומיים וכל-כך רחוקים ממה שהיה.

מדהים איך אנחנו, בתור אנשים, נגררים עם מטען, לא משנה כמה קילומטרים נלך או ניסע או נטוס ולא משנה כמה זמן יעבור.

מדהים איך אני מכיר אנשים כל-כך טוב כדי לדעת לזהות מתי אני פשוט צריך להחליק ולהמשיך הלאה.

ויותר מדהים מזה- איך למרות שאני מכיר אנשים מסויימים טוב כל-כך, עדיין כל-כך קשה לי לעשות את זה.

אז אולי לא צריך תמיד להחליק ולוותר.

רק למי שמגיע.

אז כן, אני פגוע.

וכן, כמו שאמא שלי אמרה, זו שערוריה.

אבל לא, אין לי כוח לריב על זה.

אז בנתיים אני פשוט אשאר פגוע ברמה שלא תתואר.

קראתי היום את הפוסט החשוב הזה שנכתב בתגובה לטור המחריד של מנחם בן ב"מעריב" לגבי ההומוסקסואליות.

אני לא אגיד כאן את כל הדברים הנגדיים שיש לי לטעון כנגד האדם הזה וכנגד כל הנואצים והבורים שהגיבו לפוסט הזה, כתבתי את טענותיי בתגובות לפוסט וזה מספיק כי בכל מקרה מי שנואץ לא יפנים לעולם.

הפוסט הזה הוביל אותי לכל מיני בלוגים אחרים- חלקם בעד עמדתו של הכותב, חלקם בעד עמדתו של בן, חלקם סתם בלוגים לא קשורים וחלקם בלוגי נאצה.

רגשות מעורבים עלו בי כשקראתי בכל הבלוגים האלה.

מה שבעיקר הבנתי מכל השוטטות האקראית-אך-מכוונת הזו בבלוגוספירה הוא כמה חוסרים יש בחברה שלנו. חוסרים יותר עמוקים משסעים פוליטיים, דתיים, סוציואקונומיים וכו', חוסרים שהם הבסיס לכל זה.

לשון התגובה שלי בפוסט המקושר:
"יותר חשוב להסתכל עמוק בפנים ולראות בטור הזה את החולאים בחברה שלנו- חוסר האכפתיות כלפי האחר והשונה, חוסר התמיכה ברעים וחוסר הערבות ההדדית והמעורבות כלפיה."

ולצערי, אני נאלץ לאשרר שוב את מה שכבר כתבתי.
עם כל ההערכה שיש לי לחבריי ומכריי התומכים, האוהבים והמחבקים, כולנו מוקפים באנשים שלא עושים זאת כלל. זה החסך האמיתי.
כשמוצאים בלוג עם פוסט שלם שמדבר על כמה שישראבלוג מוצף בפוסטים הומוסקסואלים ושהוא הופך לאתר דמוי GoGay ובעצם קורא להחרים את הכתיבה ההומוסקסואליות מהבלוגוספירה ובעיקר מהמומלצים למיניהם (ואני בכוונה לא מקשר לפוסט, כדי שהוא לא יקבל הפנייה בחסותי), קשה שלא להבין פתאום שעם המקום הנכבד שהקהילה הלהט"בית תפסה בעולמנו ובארץ בעיקר, אנחנו עדיין מוצפים בחוסר קבלה.

אפילו בקהילה כמו ישראבלוג, שאמורה להיות מקום המפלט של כל אדם לעצמו, מקום שבו כל אדם רשאי לכתוב (כמעט) כל מה שהוא מרגיש ורוצה, אנשים כאלו קמים ורוצים להכניס את חוסר האכפתיות הזה פנימה.

וזה לא רק הקהילה ההומו-לסבית. זו רק דוגמה (לצערי) מאוד מייצגת למה שקורה סביבנו.

כרגע זה הלהט"בים, מחר זו קבוצה אחרת ומחרתיים אחת אחרת.

לכל אחד יש זכות לדעתו האישית, אבל אין לאף אחד זכות לשלול מאנשים את זכותם לבטא את עצמם- לא נגד לא בעד ולא משנה באיזה נושא (כל עוד הדבר לא גובל בהוצאת דיבה או הסתה וכו'). הביטוי הוא אחד הכלים היחידים שנשאר לנו כדי לבטא את השונות שבנו, כי בעצם כל אדם הוא שונה באיזשהו פן.

אז כן, אל תתפלאו למה קשה לחלוק דברים עמוקים שמפריעים (במיוחד לגבי עצמי או לחלופין ה-אני הפנימי של כל בלוגר אחר),

כי התשובה פשוטה- החברה מעדיפה ברובה שלא לתמוך.

ואפילו בישראבלוג, שאמור להיות מקום שבו תמיד תמצא מישהו שיתמוך ויחבק, מופיעים כאלו סימפטומים מתסכלים.

אם כך- פלא שאין לי רצון לכתוב? פלא שאני לא רוצה להישמע מאוס? פלא שבמקום לתת לחברה שלנו ובעיקר לישראבלוג להיות מקום שמחבק את השונה (כי כמו שאמרתי- כולנו שונים) מרגישים רע לחלוק את השונות שלהם?
לא. בכלל לא פלא. 

וגם אם פורמלית הלפטפורמה (תהיה אשר תהיה) תומכת בביטוי השונות והאינדיבידואליסטיות שלנו כאנשים, כל עוד יש בה מסגרת שמשדרת חוסרים כאלה, יהיה מאוד קשה לעשות את זה.

ואם אתם לא מאמינים לי- תקראו מההתחלה ועד הסוף את כל התגובות לפוסט שקישרתי אליו.

לשים זין זה לא פשוט כמו שזה נשמע.

נותר לי רק לקוות שמצד אחד- יום אחד כולנו נרגיש מספיק בנוח כדי להיום שונים, ושמצד שני- החברה תהיה מספיק חזקה כדי לקבל את השונויות של כולנו. 

 

Dirty Little Secret- לכולנו יש אחד, גם לנואצים.

(תסתכלו טוב בקליפ, כל אדם והשלט שלו ותבינו למה אני מתכוון )