נמאס לי לרצות את כל מי שהוא לא אני. בתכל'ס, אנשים לעולם לא יהיו באמת מרוצים. זה רק עניין של כיבוי שריפות. היום עניין אחד, בעוד חודשיים עניין אחר, אף פעם לא להרגיש נוח בעור של עצמך. תמיד אפשר עוד, תמיד אפשר יותר. ואולי בכלל יותר צריך מאשר אפשר.
אז נמאס לי מהצריך. מעוניין בפריבילגיה הקטנה של לרצות בעיקר את עצמי (ונניח לרגע לעובדה שזו משימה שמשמעותית קל יותר לכתוב מאשר לבצע). נו, עושים צעדים, טיפין-טיפין, פה ושם. לא מספיק, הא? לפעמים נתקלים בתמיכה ולפעמים בחוסר הבנה מוחלט. ומה בעצם יש להבין כאן? הרי בכלל לא בא לי לעזור ובעצם למה לי בכלל? למה, למה שארגיש רע?
עשית בשבילי? תודה רבה. אעשה גם בשבילך. אה, רגע, אנחנו מתחשבנים? יאללה, עזוב שטויות, אחי.
בא לי לצרוח לשכנה, להשקות את הגינה, ובעיקר, בא לי שאתה לא תגיד לי.
הוא אמר שאם יום אחד אמצא את עצמי מעשן ירוק אני אבין מה זה כשמוח אוטוסטרדה מתפקס בפעולה אחת בודדת כמו ללגום מכוס או להביט בשעון או סתם לראות את השפתיים של יונית לוי זזות על המסך.
המוח שלי, בניגוד לגוף, נולד לרוץ. הוא חייב להספיק כל מה שהעולם מציע, כל דאגה וכל מטלה כל ביקורת, כל תזוזת עפעף. שקט הוא לא יהיה לעולם. גם בלילה כשאני כבר ישן חלומות אני לא זוכר כי המוח עסוק מידי.
הפרעות קשב, את עצמי אבחנתי ובשביל זה לא צריך אף פסיכיאטר. כשאני עובד, מתרכז ומתפקס אז הפס הרחב מתחלף בנתיב בודד, הנתיב המהיר. (זה סימפטום מספר שניים בחשיבותו. אחרי, טוב נו, קושי להתרכז.)
יש רגעים של שקט, אין שקט אבסולוטי. ומי בכלל רוצה אחד כזה? לא הייתי מוותר על המחשבות הגועשות שלי לעולם. אז יותר מידי לא ביקשתי. הנה, זו ההוכחה. מודיע לך חגיגית, היושב במרומים, לא הייתי מוותר. אולי קצת פחות, רק לפעמים. כדי למנוע מעצמי לעשות מעשים דביליים או כדי להינות מהישג ללא סייגים.
שלח לי שקט טוב, מוגן שלח לי שקט ממוקד. שקט בקופסה מארץ רחוקה. או סתם שקט מכאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אני והצל שלי