רק זה מה שחסר לי על הראש עם כל הבולשיט שאני אוכל עכשיו. לא מספיק שאני מאכיל את עצמי מספיק חרא והעולם מאכיל אותי לא מעט חרא, עכשיו גם אתם חזרתם לעשות את זה.
ומה לי ולשלום בית? אני בסך-הכל ילד! ילד עם פה גדול, אבל ילד. לדאוג לשלום בית זה בכלל לא התפקיד שלי. זה שפתחתי את הפה שלי לא הפך את המצב ביניכם להיות גרוע, הוא רק הבליט את הגועל שהיה שם קודם. ומה אני בכלל אשם בגועל הזה? ולמה אני בכלל צריך להתחשב בכם ובכל הקונספט הזה של "שלום בית"? כי אנחנו משפחה? תדאגו לעצמכם בעצמכם. פעם אחת בחיי אני פותח את הפה, דואג לעצמי ולטובתי הנפשית, ועכשיו אני צריך לחזור אחורה, לפרסס ולהתנצל.
אז בסדר, לקחתי את זה על עצמי. כתבתי, בכיתי, מחלתי על כבודי. ומה אני מקבל בתמורה? זין. pretty much, more or less.
וזה בכלל לא מרגיש יותר טוב. בכלל לא. להיפך, זה רק נהיה יותר מסריח, ויותר מביך. ורק נהיה יותר קשה להתמודד עם זה. והקלפים נטרפו לחלוטין. אז כדאי מאוד שזה רק שלב מעבר מסריח והכל השלום בית הזה שכולם מדברים עליו יגיע ומהר, אחרת באמת שאין לי מושג איך אנחנו מתקדמים מכאן.
נ.ב.-
מצטער שאני חוסם את התגובות כבר פעם שנייה ברצף.
אני פשוט רוצה לשחרר. רק לשחרר.
וחוצמזה, אני לא חושב שאף אחד מבין מספיק במה מדובר בכדי לייעץ.
זה תקוע לי בראש ולא מצליח לצאת. ולא משנה כמה אני מנסה להוציא את זה משם בכוח, אני פשוט לא מצליח להבריח את זה.
זה יושב לי בראש בצורה (כמעט) תמידית. לפעמים אקטיבי, לפעמים פסיבי, לפעמים יותר, לפעמים פחות, אבל שם. (לאחרונה יותר יותר מפחות)
זה חתום לי בראש בצורה הזויה ולא תקינה. וזה אסור, ולא נכון, ולא הגיוני ולא שפוי. וזה לא בריא, ולא טוב, ופשוט אובר-אול בלתי אפשרי. ובתור אדם הגיוני וחושב, קשה לי לקבל את העובדה שחלק ממני רץ על משהו כל-כך בלתי הגיוני ומופרך שנוגד (כמעט) כל פיסת הגיון שאני מנסה להאכיל אותו.
זה כתוב לי בראש בצורה שכמעט אף פעם לא חוויתי. וזה גורם לי לעשות דברים הזויים ומוגזמים, שרק מעצימים את זה יותר ויותר. אבל זה מרגיש כל-כך טוב שאני פשוט לא מסוגל להפסיק.
וכואב לי שכלפי משהו דמיוני כל-כך אני יכול לפתח קשר כל-כך חזק כשמצד שני מדברים אמיתיים וקונקרטיים בחיים שלי אני מאבד את האחיזה, ובכלל את הרצון לאחוז. או יותר נכון, את הצורך שהיה שם שגרם לי לרצות לאחוז.
זאת סוג של של התמכרות, גם ככה אני שקוע עמוק בזה, וככל שאני משתף עם זה יותר פעולה קח אני שוקע עמוק יותר. שוקע עמוק במציאות בלתי אפשרית. שוקע עמוק במעשים שפוגעים בי, ובעקיפין גם באנשים מסויימים סביבי. שוקע עמוק במין ורוד מזוייף ובלתי מציאותי,
אבל הוא שם בשבילי. ואני לא מצליח להיפטר ממנו. כי אולי אם הייתי מצליח, הייתי גם מצליח להמשיך הלאה.
זה תקוע לי בראש ולא מצליח לצאת. ואני חייב, פשוט חייב להמשיך הלאה. אני חייב לתת לדברים בריאים ואמיתיים יותר לתפוס את המקום הזה אצלי בראש ובלב. אני חייב למצוא דרך להוציא לעצמי את זה מהראש לפני שאני אעשה משהו שאני (אולי) אתחרט עליו, בשם קונספט או סיבה שבכלל לא קיימים באמת.
זה בניין קלפים כזה, שלמרות כל רוחות ההיגיון החזקות שאני נושף עליו פשוט מסרב ליפול. וכל-כך קשה לי שלפעמים זה דווקא עושה לי טוב. אולי זה בעצם מה שהכי קשה.
יהיו מעטים שיאמרו שאני סקפטי ושלכל דבר יש סיכוי, ולכל דבר צריך לתת צ'אנס. אבל אני בחור הגיוני וחושב, וקשה לי, קשה לי שחלק ממני רץ על משהו כל-כך בלתי אפשרי. ובגלל זה, אני בוחר לנסות למדר את זה. אני בוחר לנסות להמשיך הלאה, כמו שמתגברים על כל דבר אחר. אפילו שאיכשהו, תמיד נשארת שם שלהבת קטנה של דימיון ורדרד. ואולי כשהיא תכבה אני אוכל להמשיך הלאה באמת.
אולי כל זה הופך אותי למשוגע לגמרי, אבל אני חושב שכבר השלמתי עם העובדה שלפעמים אני קצת משוגע לגמרי.
I remember when, I remember, I remember when I lost my mind There was something so pleasant about that place. Even your emotions had an echo In so much space...
Does that make me crazy? Does that make me crazy? Does that make me crazy?
כבר שעה אני יושב מול המסך ופולט מילים. פולט ופולט ופולט וככל שאני פולט יותר ככה יש לי יותר מה להגיד.
ככל שאני פולט יותר מה שבלב עושה לו תהפוכות ושינויים ואי-סדר אחד גדול. ככל שאני פולט יותר אני מבין שאין מקום בפוסט אחד להכיל את כל מה שיש לי להגיד, ואני לא יכול לפרסם 3,4,5 פוסטים בבת-אחת, וגם לא פוסט אחד מחולק, ובעצם אין לי דרך להביע את כל האנארכיה הזאת שמשתלטת לי על הלב ועל המוח. ככל שאני פולט יותר אני מבין איך שהדברים מתחברים, וכמה שהדברים לא מתחברים. וככל שאני פולט יותר אני מאבד ספירה של השירים שצריכים להגיע בסוף הפוסט, כי לכל דבר שאני רוצה להגיד מתאים שיר אחר, ופתאום השיר שבחרתי כבר לא מתאים, ופתאום כל השירים מתאימים. והבלאגן גואה.
כבר שעה אני יושב מול המסך ולא מצליח להבין מאיפה כל זה מגיע. ואני פולט ופולט ופולט וככל שאני פולט יותר ככה נגמרים לי הכוחות לפלוט.
אז אני חושב שאני אנסה לקחת גישה קצת שונה, לאור השעה האחרונה ואשתוק קצת. ואקווה שהמילים כבר יבואו כשהן יבואו, בסדר הנכון, בחלוקה הנכונה ובכמות הנכונה ועם השירים הנכונים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אני והצל שלי