חופים

אני יורד אל הצד האפל,
נעלם בתוך ערפל,
אבל מבטיח לחזור כשאחליט
בתור סערה חשמלית.
אנשים, הם באים והולכים
מתגאים להיות הפכים.
איתם תוכלי להיאסף כפריט,
או כמו סערה חשמלית.

אל תחכי, אל תצפי לאופק- הוא יכתיב לך דופק.

קשה לחיות בעולם שמתעקש למחוק את הזהות שלך.

או גברים או נשים.
או מנותק מהמציאות או "מעורבב".
או חתיך הורס או "לא הטעם, שיהיה בהצלחה".
או "מחפש לעכשיו" או "לא סטוציונר".
או גברי (פלוס סנדלי שורש, חולצה קרועה ושליש גולדסטאר) או נשית (פלוס נש ומוחיטו עם מטריה).

או ג'ובניק או קרבי.
או קצין או סתם כלומניק בקבע.
או שמח בחלקך או מת להשתחרר.
או חייל טוב או נטל על המערכת.

או אשכנזי או מזרחי.
או מלומד או הדיוט.
או שתקן או צווחן.
או מנומס או פרא-אדם.

או גאון או טמבל.
או 750 או 500.
או רופא (/מהנדס/עו"ד) או מנקה רחובות.
או בוחר נכון או מבזבז את הפוטנציאל.
או בנאדם בוגר עם כיוון או ילד חסר תקנה.

קשה לחיות בעולם שאין בו אמצע. עולם שמתעקש למחוק את הזהות שלך.
יום יום. שעה שעה. בכל מקום אשר נדרוך, האפרוריות הנהדרת שלנו נגזרת לרסיסים.
העולם הזה לא יודע להתמודד עם הטווח שבין השחור ללבן (שלא לדבר על צבעים). ומי אנחנו שננסה לשנות אותו כשבעצם הרבה יותר קל פשוט... להימחק?
כמה מסובך זה כבר לשפוך קצת אקונומיקה על מי שאנחנו ולהתיישר?
הרי, אף אחד לא אוהב אנשים שמשחקים על קווים ונקודות קיצון. הרבה יותר קשה למסגר עצם שזז.
נמאס לחפש לגיטימציה לאפרוריות הנהדרת שלי. שלכם. שלנו. של הכל.
נמאס להסביר שלפעמים חוסר הבהירות של הצבעים הוא החלק הנהדר שבהם.
נמאס, לא?
אה, לא?

טוב, אז... איפה אתם רק מחביאים את המלבין?