חופים

כשהעייפות כבר כואבת פיסית
וכששואלים אותך: "למה?", ואתה בתגובה עונה (בטבעיות מוחלטת, אפעס): "זה בסדר, מתרגלים".
ויש לך כל-כך הרבה מה לומר אבל אתה מספיק כל-כך מעט לומר הרבה.
אולי איבדת משהו.
אלו החיים בנוהל-חוף.

אני חייב להספיק...
אני חייב להפסיק...
 

[הכנס ערך כאן]

 
בלב שלי יש חור שאי אפשר לסגור
אז אני ר........ץ. 

הרגע הזה, בו עשרות עיניים נשואות אליי, עשרות אזניים מטות אליי את הקשב,

בכירים, מפקדים, משפחות, חברים,

וכל מה שאני רואה הוא 2 זוגות עיניים בורקות באמצע הקהל, מחייכות אליי באיפוק וניצוץ שמסתיר מאחוריו גאווה אינסופית,

יושבים מצד ימין באמצע ובמקביל עומדים ממש לצידי, משני צידי הפודיום.

הרגע בו אני אני פותח את הפה-

"אורחים נכבדים,

אל"מ ש'- מפקד […], סא"ל א'- רע"ן […], רס"ן ה', קצינת […],

סגל הקורס, משפחות יקרות וחבריי למחזור, ..."

וכל מה שאני מרגיש (מלבד ההתרגשות הכבירה) הוא את הטפיחות הדמיוניות של שניכם על השכמות שלי.

"טוב, אז... מעולה. אנחנו יוצאים ל-4.5 שנות שירות. ו... שיהיה בהצלחה!"

הרגע הזה, בו סיימתי לדבר, ובשבריר השנייה שלפני מטח מחיאות הכפיים הרועמות אני מרגיש אתכם כאילו קמים מהכיסאות בריצה ומחבקים אותי.

(מחיאות כפיים)

רגעים כאלו גורמים לי להבין בדיוק עד כמה אתם חשובים לי.

אתם, המשפחה שבוחרים.