לא, לא נמאס לי לחיות, אני לא אובדני (לפחות כבר לא, או לחלופין, עכשיו לא), אבל נמאס לי מהדברים שמרכיבים את החיים שלי.
הגעתי, אחרי 18 שנות חיים ו-12 שנות לימוד במערכות חינוך פורמליות ובלתי-פורמליות כאלו ואחרות למצב שבו פשוט נמאס לי.
נמאס לי מהדברים שמהם בנויים החיים שלי, נמאס לי מהדברים שמהם אני בנוי, נמאס לי מהדברים שפעם אהבתי, נמאס לי מהדברים שמילאו וממלאים אותי ואת החיים שלי, נמאס לי מלא מעט אנשים שמקיפים אותי, נמאס לי מהדברים שהגדירו אותי. נמאס.
נמאס לי להיות בינוני בכל מה שאני עושה. וזה לא משנה מה כולם מסביבי יגידו- כמה יפה אני עושה ככה, כמה מקסים אני עושה את ההוא, כמה יחידות יש אני עושה ואיזה ציונים טובים יש לי. זה פשוט לא משנה לי. אני עדיין בינוני בתחביבים שלי, לא משנה כמה טוב אני אהיה.
אני עדיין לא מספיק טוב בבי"ס, לא משנה כמה קשה אני אלמד.
אני עדיין לא מספיק טוב בתור בנאדם, לא משנה כמה יגידו לי ההיפך.
ואולי בגלל זה, ובעצם אולי גם לא, נגרם כל המיאוס הזה.
אני מסיים ללמוד. אני מסיים מוסדות רבים ושונים שהיו חלק ממני ואני מהם במהלך השנים, ואני גאה בעצמי.
אבל עם כל הגאווה, גם מגיע מיאוס.
ולאווירת הסיום שעוברת עליי מתלווה הבנה שאין לי הרבה מעבר.
אפשר להוציא את הילד מהתחביב, אבל אי אפשר להוציא את התחביב מהילד, כי בסופו של דבר בלעדיו הילד נשאר בלי כלום.
וגם מחלק מהאנשים שמקיפים אותי נמאס לי.
את חלקם אני עוזב, יחד עם אותם המוסדות שהזכרתי, אבל חלקם (כולל חלק מהמשפחה שלי) נשארים איתי הלאה, בדיוק כמו שאר הדברים.
ונמאס לי.
אני יודע שאני יכול באיזשהו מקום להתחיל מההתחלה, נקי, ריק, אבל אני לא חושב שאני מסוגל. ותכלס, אני לא בטוח שאני רוצה.
הדבר שהכי הייתי רוצה הוא ללמוד מחדש לאהוב את כל אותם דברים, כל הזמן ולא רק כשמצליח לי.
הייתי רוצה להרגיש מוטיבציה כשאני שומע על אחרים שמצליחים יותר ממני ולא להיות מדוכא מזה, לפתל את האצבעות בעילגות ולהמשיך הלאה.
אבל גם את זה, לצערי, אני לא חושב שאני מסוגל לעשות.
אני מקווה שכשהכל יגמר אני אוכל להתחיל לטפל בכל זה.
אפילו שאני דיי בספק אם אני אצליח.
אני אוהב את השיר הזה.
אני מאוד מעריך את קולדפליי בכלל, אבל יש לי חיבה מיוחדת לשיר הזה.
והוא גם מתחבר לרגשות שלי כרגע ולפוסט.
ובחרתי בכוונה בגרסה הזו כי היא מיוחדת (וכי הערב הזה עשה לי חשק לסמבה (בלי כל קשר לחוסר-מצברוח)).
למה הוא דן אותך? ומדוע? ובשביל מה? ומתי? זה הופך אותך לשונה מאחרים? כי אותך דן אלוהים? ואם הוא כבר דן אותך, זה אומר שהוא לא יידון אותך שוב? ולמה דווקא אותך הוא דן?
זה שדן אותך האל אמור להשפיע עלייך במהלך החיים? כי מצד אחד יש דניאלים שמרגישים בהם את הנגיעה של אלוהים, את הדין, אבל מאידך, יש כאלו שלא ברור איך יצא שהם קיבלו את השם הזה.
או שאולי זה פשוט סתם שם כמו כל השמות וכל השאלות האלו חסרות תכלית... מצד שני, אני מאמין בשמות משמעותיים (תרתי משמע, והמבין יבין), אז יהיה לי קשה לקבל את זה אם כן.
חתיכות התחברו לי היום. דברים נפלו קצת למקום. דברים שחשבתי שכבר לא אכפת לי מהם, כי שבאמת כבר לא אכפת לי, אבל היה נחמד לקלוט אותם ולהבין עניינים שלא הבנתי קודם, לראות קשרים שלא ראיתי קודם- לחבר. אולי אפילו לסגור פינות וקצוות שנשארו פתוחים. קיבלתי אישור מחדש שבחרתי בצד הנכון והוצאתי את השני מחיי. ההיוודעות הזו נתנה לי קצת נחת ובעיקר לא מעט הערכה כלפי מה שיש לי עכשיו (בניגוד למה שהיה לי בעבר).
מתמטיקה היא הרבה יותר מבגרות בשבילי. היא עוד תהליך שעברתי, עוד שלב שצלחתי, עוד שלל סיפורים וחוויות, היא חלק בלתי נפרד ממה שהייתי בשנים האחרונות (גם עם כל התסכול והקושי), ולכן מגיע לה מעמד כזה, הלילה, שעות ספורות לפני הפעם הראשונה שבה אגש לשאלון הבגרות האחרון שלי במתמטיקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אני והצל שלי