חשבון נפש לקראת יום השואה:
בשואה לא התעסקתי לעומק מאז התיכון, וכמוה, גם יום השואה קצת איבד מהייחוד האפל שלו ככל שעזבתי מסגרות שציינו אותו בצורה חדה, ברורה ומייחדת כל-כך.
זה לא שצה"ל לא מבדיל ומציין את יום השואה. הרי מסדר יש וטקס יש, אבל בסופם פושטים את מדי הא' ושבים לעבודה הממוצעת והיומיומית.
טלויזיה אין לי זמן לראות ורדיו אני בקושי שומע, כך שאינני נחשף לשינויי המדיה הדרסטיים והיום הזה נוטה לחלוף כמעט כלעומת שבא, בהרגשה עמוקה פחות מאשר בתקופות עברו. צילו של הזיכרון מהדהד בין מטלה למטלה, בין עלייה לירידה, אבל בעיקר מהדהד.
אז לקראת יום השואה, בדקות פנויות מעטות, החלטתי לעשות מעשה ולרכז מחשבות על אותם דברים שהייתי רוצה שיעסיקו אותי מחר- הזכרון, מצב הניצולים בארץ, הסיפור המשפחתי שלי, הסיפור הקולקטיבי של כולנו ואיפה אנחנו, כעם וכמדינה, עומדים היום, שנים אחרי, בצל האסון.
לכל אותם דברים להם עם ישראל יקדיש מחר איזה סטטוס מרגש, שיר פה או דקת מחשבה שם.
לכבוד יום השואה אני עושה חשבון נפש קטן. מומלץ בחום, ולו בכדי לנסות וליישם את המשפט האלמותי "לזכור ולא לשכוח".
הרהורים לערב יום הזכרון:
אני חוף, סמל, חייל בצה"ל.
על העבודה היומיומית שלי עדיף לא להרחיב את הדיבור, אבל פעם בשנה ניתן לי הכבוד לבצע נע"ת חשוב ומרגש- לנגן את התרועות בטקס יום הזכרון העירוני בעיר בה נולדתי וגדלתי.
אי-אפשר לתאר את ההרגשה החד-פעמית של טקס, של לעמוד, על מדים, מול קהל שהוא תמהיל של משפחות שכולות, חברי מועצת עירייה, חיילים ואזרחים שבאו להתייחד עם זכר הנופלים, ההרגשה של לפלח את השקט המופתי בשורת צלילים שחוזרים על עצמם שנה אחר שנה ולעולם לא מתיישנים, ההרגשה שניתנו לי הכבוד וההזדמנות לקחת חלק בערב החשוב הזה, בו כולנו, גם אם זה למשך שעה של טקס או אפילו דקה של צפירה, עם ישראל אחד ומאוחד.
בכל שנה מחדש אני מסכים שוב לאותו נע"ת ובכל שנה מחדש אני מתרגש מהמעמד.
אני חוף, סמל, חייל ומפקד גאה בצה"ל. אזרח גאה במדינת ישראל. גאה, גם השנה, להיות קול התרועה באפלה, וגאה להיות חלק מהעם הזה שהוא לגמרי אנחנו ושלנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אני והצל שלי