חופים

פתאום אני לא מרגיש שאני יכול לכתוב כאן.
רציתי לכתוב משהו, אבל אני לא אעשה את זה.
תקפה אותי דאגה פתאום.

קראתי אחורה.
הגעתי למסקנה שבתור שלם, הדברים שקופים יותר ממה שהם נראו לי בתור יחידות עצמאיות.

אני כבר לא יודע מה הדאגה הזאת שווה.
אני רק יודע שנמאס לי לחיות איתה,
אבל אין לי הרבה אפשרויות אחרות.

זה מה יש.

זה מה שנשאר.

יותר מהכל אני פוחד.
אני פשוט רועד מפחד. מילולית לחלוטין.
אני קורא שורה קטנטנה על מסך לבן ועוברת בי צמרמורת מסמרת שיער.

ומה הם בכלל יודעים על מה שעובר עליי?
איך הם בכלל יכולים להתחיל להבין?
ועדיין, מה שהכי מפחיד אותי, מה שהכי מצמרר אותי, הוא הפחד לפגוע בהם.
כבר לא אכפת לי מה אחרים יחשבו, זה משהו שאני אצליח להתמודד איתו.
הבעייה שלי היא איך לעזאזל אחייה עם עצמי בשלום בלי להרוס את כל מה שבניתי במו ידי במשך זמן רב כל-כך.

יותר מהכל אני פוחד.
פוחד לאבד, פוחד לפגוע, פוחד לסחוב על הגב שלי את האשמה שאחייה איתה.
אני פוחד להישאר לבד ובו זמנית פוחד להשאיר לבד.
אמנם אני לא תמיד נהנה מזה, אבל ההרגשה שנטשתי היא הרבה יותר גרועה.

לפעמים, כשאני לגמרי לבד, אני נכנס חזרה לאותם מחוזות חשוכים במח שלי.
אותם מחוזות שהיו מנת חלקי באותן תקופות דכאוניות של שנים עברו.
כולנו עברנו כאלו, מי כמוני יודע.
והם, המחוזות,שמאפשרים לי כמעט כבמטה קסם להעלים את כל הבעיות והצרות.

ויותר מהכל אני פוחד.
פוחד שהפחד שלי הוא בעצם רק ההתחלה של משהו.
אני פוחד שאיכזבתי, אני פוחד לאכזב בעתיד.
פוחד שכבר פגעתי בלי לשים לב בכלל ועכשיו כבר מאוחר מידי לחזור אחורה.
ועדיין, אני פוחד אפילו לנסות לשנות משהו, כי אמנם המצב כרגע לא מושלם, אבל הוא עדיין עדיף על מה שנראה באופק.
אני פוחד לגלות ש"יותר טוב כלום מכמעט" היא לא רק שורה בשיר, כי בשבילי כבר מאוחר מידי לבחור בכלום.

לפעמים אני פשוט רוצה לזעוק זעקה גדולה של וידוי ואחריה התנצלות ענקית, ואני מדמיין לעצמי שלהתנצל באמת יעזור במשהו.
אני רוצה לשפוך את כל הכביסה המלוכלכת שמצטברת ומצטברת שריחה כבר בורח החוצה, ולא משנה כמה מטהר אוויר אני ארסס היא תסריח (גם אם רק הקרובים אליי ביותר ישימו לב), אבל עדיין, תמיד קיים הסיכוי שבעצם רק אני מריח את סירחון ההסתרה שלי ולכן לזרוק את הלכלוך שלי על אחרים לא יועיל.

מה אני כבר יודע?
מה אני כבר יכול לעשות?
הכל כל-כך מסובך לי. כל-כך כל-כך מסובך.
אני לא מכיר פתרון שיתיר את הסבך (חוץ מאחד, כאמור, אבל אני לא רואה את עצמי מבצע אותו בזמן הקרוב. ואולי טוב שכך).
או שאולי בעצם יש יותר מידי פתרונות, אבל כל אחד מהם עלול להוביל למקומות שאני ממש לא רוצה להגיע אליהם.

אז כן, אני פוחד עד עמקי נשמתי.
והפחד גורם לי יותר מכל פשוט לרצות להדחיק.
"ואולי לא היו הדברים מעולם".
ובעצם, כנראה שזהו הגרוע מכל, הרי ההדחקה היא זו שהובילה אותי למקום בו אני נמצא עכשיו.

יותר מהכל אני פוחד.
אני פשוט רועד מפחד. מילולית לחלוטין.
אני קורא שורה קטנטנה על מסך לבן ועוברת בי צמרמורת מסמרת שיער.
אני שומע משפט קצר ומרגיש את הלימות הלב.
אני רואה מבט אחד ופתאום הלב מתמוסס לי בפנים.

ואולי הכל פשוט פאניקה מיותרת.

הלוואי והייתי יודע...

אני מורכב משניים.
שני אנשים, שתי זהויות, שהם בעצם אחד.
מוזר, מטריד, בלתי ניתן להסבר לפעמים, אבל בעיקר- המציאות.
אני מחולק לשניים.

אחד מוחצן, האחר מופנם. האחד נראה והאחר כאילו לא קיים.

כל אחד ואחד מאיתנו בעצם מורכב מהמון חלקים שונים, זהויות שונות, מעגלים שונים, שמרכיבים ביחד את כל כולו.
פעם אמר לי חבר חכם את הדבר הבא- לא קיים אדם שהוא כנה לחלוטין, לגמרי חסר מסיכות. תמיד יהיה לכל אחד מה להסתיר בפני אנשים שונים, בסיטואציות שונות, בתקופות שונות. כל אחד חושף מה שמתאים לו כאשר מתאים לו ומסתיר את השאר.
בזמנו התנגדתי להצהרה הזו, הלוא אני מחשיב את עצמי אדם כנה ופתוח בפני הסביבה, וטענתי שישנם אנשים מסויימים שבפניהם אני לא צריך ללבוש מסכות בכלל, שמכירים אותי במערומי אישיותי.
בדיעבד אני מבין כמה טעיתי.
ובעצם במקרה שלי המצב הוא בדיוק זה, רק קצת (או בעצם הרבה) יותר מוקצן.
יש בי חלק שלא נחשף מחוץ לכותלי הבלוג הזה, אפילו שהוא חי בתוכי, אפילו בועט לפעמים.

כפי שאמרתי, אני מחשיב את עצמי פתוח יחסית כלפי המשפחה והחברים.
ועדיין, ישנו חלק שלם בי שאף אחד (בצורה הכי חד משמעית שיש) לא מכיר ולא יודע עליו.
אני אדם מסויים במהלך כל היום, אך לפעמים, כשאני לבד, בעיקר כאן מול מסך העריכה של הבלוג הזה, מול מסכי התגובות תחת המשתמש הבדוי שהוא מייצג, אני מתחבר לחלקים החבויים בי, שעליהם רק אתם, קוראים נאמנים, יודעים.

אני נאבק לשמור על הסודיות, לפחות בינתיים, עד (ואם בכלל) שארגיש בנוח להיחשף (כלפי הסביבה שלי ואולי אפילו כלפי הבלוג).
לווא דווקא מדובר בנטיות המיניות שלי (שהצהרתי עליהן בפעם הראשונה והיחידה בחיי כאן), אלא באוסף שלם של פיסות קטנות ממני שכמעט ומרכיבות עוד אדם, שלאחרונה רק מבקש לצאת החוצה.
המוצא, לפחות כרגע, הוא הבלוג הזה. אבל לפעמים זה פשוט לא מרגיש מספיק.
אני מוצא את עצמי מתחבר יותר ויותר לצד החבוי שבי, חושב דרכו ומתוכו ולפעמים נהיה עוד יותר מתוסכל עקב כך.

אני רוצה ליצור קשר עם הקוראים והמגיבים שלי כמו גם עם אותם אנשים יקרים שאני קורא ומגיב אצלם גם מעבר לרבדי הבלוגוספירה, אבל בעולם האמיתי הזהות הזו לא קיימת.
בכל פעם שאני חושף פרט נוסף על עצמי אני מרגיש נורה אדומה קטנה שנדלקת לי בראש, מזהירה אותי מפני חשיפת-יתר שהמוח כל-כך מתנגד לה, אבל לפעמים הלב פשוט משווע לקצת יותר ממנה.

פאק איט! איך לעזאזאל מקיימים משהו שלא קיים בעולם האמיתי?!
איך לעזאזל אני יכול להיות אני וגם לא-אני בו זמנית?!

הבעייה היא לא בהכרח הבלוג האנונימי, אלא הזהות האנונימית.

אסיים את דבריי בזאת-
דעו שבכל פעם שאני מונע מעצמי את אותן חשיפות קטנות משהו צובט לי בלב. ואל תיפגעו אם אני מסרב לחשוף, פשוט יש לי יותר מידי מה לאבד.
ובאותה נימה, עשיתי צעד קטן כדי לכיוון הלב- פתחתי בפניכם את המייל והמסנג'ר שלי. הודעות יתקבלו בברכה :)

"ואולי יבוא יום ונהפוך שווים

אתה תהיה לי נחל ואני לך ימים

ונזרום ביחד עד אין סוף שנייה לפני שקו החוף מגיע."

הו, כמה שאני מחכה ליום הזה שיבוא כבר...

ובנימה שונה לחלוטין-
יום אהבה שמח לכל האוהבים, הנאהבים והמאוהבים באשר הם.
לא צריך יום מיוחד לחגוג את האהבה, אבל לפעמים נחמד שיש אחד כזה.