חופים

האירוניה הגדולה היא שאני אפילו לא מסוגל לחרוק שיניים כמחאה על ההפקרות.

כאב פיסי וכאב לב עושים עליי יד אחת, כל אחד מתחרה בחברו.

בסופו של דבר, כמאמר השיר- "alone again, naturally."

זהו הדין שניתן לי,

"אבות אכלו בוסר ושיניי בנים תקהינה."

בראש שלי אנחנו רוקדים יחד סלסה עד אור הבוקר.

בראש שלך הכל "נחמד".

במציאות אנחנו יושבים שעה על סלע ושותקים.

נשבר לי קצת הלב בלי שבכלל אמרת מילה.

זו הקללה- לא לרצות את מי שרוצה אותי, ולהתאהב בדיוק במי שלא.