חופים

לפעמים-
זה לא משנה כמה פעמים תגידו שאני מוכשר.
וזה לא משנה כמה פעמים תגידו שאני חמוד.
וזה לא משנה כמה פעמים תגידו שאני חכם.
וזה לא משנה כמה פעמים תגידו שאתם אוהבים אותי.
וזה לא משנה כמה פעמים תגידו שהחיים שלי לא היו יכולים להיות טובים יותר.
וזה לא משנה כמה פעמים תגידו איזו משפחה מקסימה אנחנו.
וזה לא משנה כמה פעמים תגידו שיש לי מזל.
וזה לא משנה כמה פעמים תשאלו איך אני יכול להגיד שאמרתי.

כי כעיקרון, אני יודע מה אני שווה.
כעיקרון לא חסר לי בטחון ביכולות שלי, בתכונות שלי ו(ברוב) מי שאני.

אבל לפעמים אני מרגיש כמו יצור. וזה לא משנה כמה תנסו לשכנע אותי אחרת.
לפעמים אני פשוט מרגיש כזה.

ולפעמים כל מה שאני צריך זה פשוט שמישהו יראה את זה, אותי, את היצור. בלי להגיד שום דבר.
לפעמים זה לא משנה כמה חיוכים (מזו)יפים אני אעמיד בפני העולם כשבתוך תוכי אין ולו זכר לחיוך.


אני כל-כך כועס עליכם שהבאתם אותי להיות כזה.
אני כל-כך כועס על עצמי שאני כזה, ושאני נותן לעצמי להיות כזה.
אני כל-כך כועס על זה שאני לא יכול להינות מספיק ממה שאני, ממה (וממי) שמסביבי ולהעריך הכל כי אני עסוק בלכעוס.
אני כל-כך כועס על זה שאני נותן לעצמי לכעוס כשבעצם אני אמור להיות אסיר תודה על כל-כך הרבה דברים.
אני כל-כך כועס על זה שאני לא מצליח לנתק ולהתנתק.

לפחות, לאחרונה, מתוך כל הכעס הזה מנצנצת לפעמים השלמה קטנה עם היצור הזה, ועם העובדה שיש קשיים שמקיפים אותי ושאני כל-כך כועס,
פשוט כי יש עוד מעט אנשים בעולם שפשוט רואים אותי.
הכעס לאט הופך לאדישות, ואני כבר לא יודע מי מהם יותר גרוע.

שמעתי היום הרבה מחמאות.
הייתי במקום אליו הגעתי על טהרת הישגיי.
ולכל אורך הזמן, במקום להקשיב, חשבתי על השתיקה והנתק שמחכים לי מעבר לכל המחמאות.
לא הרבה אחר-כך, המחשבות כבר עברו לכמה פשוט לא אכפת לי מהם.

כמה דברים שעברו עליי ב48 השעות האחרונות...
הטוב, הרע, ובעיקר הבילבול האינסופי שביניהם.
עברתי את כל מחוזות הרגש.
החיים שלי נעו הלוך ושוב בין תהום חסרת תחתית לבין שיפור משמעותי.
היקום הוכיח שוב שלפעמים, מה שצריך לקרות באמת קורה.

בנתיים, עברו בדיוק יומיים.
השוק של שלשום הוחלף בהקלה.
הבילבול נשאר אותו בילבול,
רק מסוג אחר.

"הכל יהיה בסדר"
כן, על זה בדיוק אני בונה.