חופים

אני שונא את זה שלמרות שאני יודע לא להוציא את הלב שלי כל-כך במהירות מהחזה, למרות שאני יודע שהציפיות שאני מגיע איתן לא ריאליות ולמרות שאני יודע שבסופו של דבר "אהבת קסם" כזאת לא באמת קיימת (בטח לא כל-כך מהר ובטח לא בחיים שלי),
אני עדיין מוצא את עצמי נפגע.

ואני שונא את זה שלמרות ההבטחות לעצמי, למרות כל השכנועים ולמרות הידיעה המוחלטת שככה זה יגמר,
אני עדיין מוצא את עצמי עם עוד חתיכה קטנה ושבורה של הלב שלי ביד.

ואני שונא את זה שלמרות הקשיחות הרגשית שפיתחתי לי ולמרות כל החומות שהקמתי,
אני עדיין מתאכזב ומתעצב מכל אותם דברים שהייתי אמור להיות מוגן מהם.

ואני שונא את זה שעד שמגיע דבר טוב, משהו שאני מוכן להקריב, להיפתח ולהשקיע בשבילו, שגורם לי לרצות לבקש עוד ועוד,
אני נשאר קירח מכל הכיוונים.
כי ככה זה אצלי- קירחות מכאן ומכאן.

מדהים אותי כמה יציאות קצרות מהבית יכולות לשחרר אותי ולעשות לי טוב.
מדהים אותי כמה אנשים חדשים שאני בקושי מכיר יכולים לגרום לי לשוחח שעות ולהינות כל-כך אפילו מטיול פשוט בשדרה.
מדהים אות כמה קצת ספונטניות יכול לשנות את אופיו של הערב שלי ממשעמם וגלמוד למעניין, חדש וכיפי, ובכלל- לעשות לי טוב.
מדהים אותי כמה ההכרה בעובדה שאני מחפש, אבל לא יודע מה בדיוק וטוב לי עם זה מקלה עליי ומאפשרת לי לפעול בדרכים הנכונות, אלו שמתאימות לי.

מדהים אותי כמה דבר אחד בחיי יכול להתחלף תוך שבוע ממקור תסכול למפלט מרגיע.
מדהים אותי כמה דברים חיוביים אפשר למצוא בביצה קטנה והזוייה אם רק מחפשים מספיק טוב, בוררים מספיק חזק וממתינים במספיק סבלנות.
מדהים אותי איך בשבוע שעבר בכיתי שאין והשבוע יש יותר מידי.

מדהים אותי כמה לפעמים ערכאות אידיאולגיות-מוסריות-סוציולוגיות שהייתי פונה אליהן בטבעיות מאבדות את החשיבות כשקורה משהו אמיתי.
ויותר מזה, מדהים אותי שזה לא מרגיש כל-כך נורא לוותר עליהן (אולי?).