לחיות מחדש

טוב אז לדעתי הפרק הזה לא יצא משהו כי כתבתי אותו ביחד עם הפרק הראשון ולא יכלתי ליישם את כל הערות והתגובות שלכן.

אז אולי לא תאהבו אותו ממש אבל תזכרו שזאת מסך הכל ההתחלה.. ובהמשך העלילה תתפתח יותר ויהיה מעניין :)

אז אם יש למישהו משהו להעיר וזה אז בכיף, זה עוזר לי להשתפר.

תהנו

מהפרק הקודם:

הגענו לבית ספר 'עמית' כן קוראים לו על שם העיר, ירדנו מהאוטו ואני וסהר החזקנו ידיים כמו שאנחנו עושים בכל פעם שאנחנו מגיעים למקום חדש ובעצם כמעט כל פעם שאנחנו קצת מהססים או חוששים ממשהו, התקדמנו לפתח השער הסתכלתי על סהר הוא חייך אלי ואמר "יהיה בסדר".

חייכת אליו בחזרה ספרנו "שלוש..שתיים..אחת.." ונכנסו וזהו מפה אין דרך חזרה...

לפרק:

הבית ספר נראה נחמד, לא מאיים במיוחד וקטן בהשוואה לתיכון שלי בהילור, חצר בית הספר היה מלא בילדים שהתאפסו לקבוצות שנות.. נכנסו למבנה וקיר מולנו עמד לוח מודעות שעליו היו הדפי שיבוץ ועוד הודעות לתחילת שני הלכתי לכיוון לוח המודעות ביחד עם סהר לראות באיזה כיתה שיבצו אותנו ראיתי את הדפים של ט'..י'..הינה הדפים של יא' ירדתי ישר לסוף הדף כי בכל זה שם המשפחה שלי זה 'שדה' "טוב אז ב- יא'1 אנחנו לא" אמרתי לסהר ועברתי לדף השני של כיתות יא' ובמספרים 21 ו22 היו כתובים השמות שלנו 'שדה הדר ושדה סהר' בדקתי את הרמה הלימודית של הכיתה... זו כיתה רגילה לא מצטיינת ולא פחות, רגיל מתאים לנו.

צלצול נשמע ברקע.

"בואי נלך למצוא מישהו שיראה לנו איפה הכיתה" סהר החזיק את ידי והסתובבנו

"היי אתם החדשים, התאומים נכון?" עמדה מולנו נערה בת גילנו בערך עם שיער חום בהיר ארוך ועיניים ידודיות תואמות לצבע השיער.

"כן" אמרתי בביישניות "אתם באמת קצת דומים, אני שירן נעים להכיר" אמרה בחביבות עם חיו

"היי שירן, כמו שאת בטח יודעת אנחנו חדשים פה יש לך מושג איפה זה יא'2?' שאל סהר בביטחון מופגן הסתכלתי עליו במבט משתומם .. והוא חייך אלי.  

"כן בטח, זו הכיתה שלי בואו" שירן הורתה לנו לאן ללכת, ועל הדרך הסבירה לנו על כל דבר שהיא נתקלה בו וחשב שזה חשוב שנדע מה תפקידו.. משטח בית הספר נכנסו לאחד מהמסדרונים "זה המסדרון של יא'" הודיעה לנו אחרי כמה צעדים הגענו על הדלת התנוסס שלט עם הכיתוב 'יא'2' שירן פתחה את הדלת ונכנסנו.

המורה עדיין לא הגיעה לכיתה ושירן עשתה לנו הכרות עם כולם, בנתיים הם מתגלים כנחמדים..

"אז למה עברתם לכאן?" שאל אותי איזה אחד גבוה שער שחור וחיוך ידידותי

"כדי להיות עם סבתא, סבא נפטר היא לבד" אמרתי במהירות לא רציתי לפתח יותר מידי שיחות פחדתי לפלוט משהו שיהרוס את הכל.

"מצטער.." אמר כמו כולם "זה בסדר "הלכתי לסהר שבנתיים דיבר והתיידד עם כולם ודווקא התחברו אליו, כן לו יש את זה הוא מתמודד עם זה יפה, אצלי מקום חדשים ואנשים חדשים רק מלחיצים אותי וגורמים לי להיסגר..

התקרבתי אליו ולחשתי "איפה נשב?" והוא בתשובה הצביע על שולחן במרכז הכיתה "רוצה שם?" שאל.

"לא אני מעדיפה שם" הצבעתי על שולחן בסוף בטור האחרון

"אוף הדר לא בא לי בסוף" אמר בקול גבוה ואני השפלתי את פניי במבוכה שירן שקלטה את הסיטואציה באה אלי "בואי נשב אני ואת שם וסהר ישב עם מאור באמצע וככה תהיה לנו גם הזדמנות להכיר יותר" חייכה

"אווקי" עניתי ושיערתי שמאור הוא זה שעמד ליד סהר וליד הילד שדיבר איתי מקודם וחייך אלי כרגע והתקדמתי לשולחן ובדיוק המורה נכנסה לכיתה, כולם התיישבו ושירן באה ליידי.

המורה דיברה על השנה החדשה כמה שהיא תהיה עמוסה בבגרויות וכל השטויות האלה והגיעה לקטע שאני כל כך שונאת הקטע שאני צריכה להציג את עצמי, ליד אנשים שאני לא מכירה

"תספרי לנו איך קוראים לך ואיזו עובדה על עצמך" פנתה עלי המורה בקול צפצפני "אמ..הדר שדה" אמרתי והרגשתי איך לחיי מתלהטות

"ומשהו על עצמך..?" לחצה. ולא עניתי הסתכלתי על השולחן וראיתי את השם 'תומר אזולאי' חרוט שם, המורה ששמה לב שאני לא מגיבה לה עזבה אותי באנחה "טוב אולי יותר מאוחר יהיה לך" ועברה לאחי "ואתה?"

וכמובן שהוא לא כמוני אין לו את הטמטום שלי ואת הביישנות המוגזמת שלי.

"סהר שדה, ואני תאום של העגבנייה שם" הצביע עלי וכולם צחקו.

הסמקתי בטירוף כל כך רציתי להרים את הרגליים וללכת משם אבל ידעתי שאני לא יכולה כי אז כל מרכז תשומת הלב יהיה עלי וזה יהיה יותר גרוע מעכשיו אז פשוט השפלתי את הראש ושתקתי "תאומים? איזה יופי! אז ברוכה הבאה הדר ,סהר. אני מקווה שתשתלבו יפה בכיתה" המורה סיימה את דבריה והתחילה לדבר עם התלמידים הותיקים שלה ולענות לכל מיני שאלות.

אני בנתיים הוצאתי את הגאלקסי שלי מהכיס הפעלתי את רשימת השירים האהובה עלי הכנסתי את האוזניות לאוזניי והתנתקתי מכולם ונכנסתי לעולם הפרטי שלי, השקט. הנחתי את הראש על השולחן והתבוננתי בכולם, איך הם מנעים את השפתיים בלהיטות כשהם מדברים, על הבעות הפנים ועל תנועות הידיים, וכשלא שומעים מה הבנאדם אומר זה יכול מאוד לשעשע.

וככה רבע שעה שלמה שהמורה דיברה בערך על הכל ואני הייתי עמוק בתוך העולם שלי עד שהרגשתי נגיעה בגב שלי הסתובבתי וסהר עמד מולי, הוצאתי את האוזניה אחת ונתתי לו מבט של 'מה?' "יש הפסקה את באה לבחוץ?" שאל

"לא נראה לי סהר, אני יישאר פה" הכיתה בנתיים התחילה להתרוקן ומעיין כבר מזמן עזבה את המקום שלנו והלכה לדבר עם כמה בנות סהר התיישב ליידי ידעתי שזה הולך להיות רציני אז כיביתי את השירים "הדרי תפתחי קצת הם דווקא ממש נחמדים ורוצים להכיר אותנו ואת לא נותנת להם את האפשרות להכיר אותך דיי עם הביישנות הזאת בואי שבי איתנו כולם יושבים בספסל בחוץ" הביט בי בתקווה "לא סהר, עזוב לא היום פעם אחרת אין לי כוח לכל השאלות של כולם, תצא תהיה איתם אני פה שומעת שירים" חייכתי אליו חיוך מעודד כדי שיעזוב את זה אני שונאת להיות במרכז העניינים זה הכי לא אני ובגלל זה קשה לי להכיר אנשים חדשים.

"הפסד שלך" לחש באכזבה ויצא מהכיתה.. הכנסתי את האוזנייה בחזרה והפעלתי את השירים ושקעתי במחשבות אחרי כמה דק' הרגשתי רטט מהפלאפון הוצאתי אותי מהכיס ועל הצג הופיע הודעה חדשה ממורוש..

מור זאת החברה הכי טובה שלי מהילור.. 'איך שם הדרי?' שאלה בהודעה

אני- 'שורדים, אני מתגעגעת אליכם! :( ' השבתי

מורוש – 'עד כדי כך גרוע?'

אני- 'הם נחמדים פה והכל אבל טוב את כבר מכירה אותי'

מורוש- 'כן, ואני לא מרשה לך להתבייש תתחברי אליהם את הולכת לבלות איתם שנתיים ואל תברחי כל מי שבא לדבר איתך כמו שאת רגילה לעשות אווקי? תבטיחי לי שתתחברי עם כל מי שיפנה עלייך!'

אני –'טוב אמא, מבטיחה'

מורוש – 'חחח יופי מחכה לביקור שלך! :-* '

אני- 'גם אני כל כך! אני מקווה שבקרוב!!'

ותוך כדי שאני מתכתבת עם מור נשמעה גרירת כיסא ליידי ומישהו התיישב.. הסתובבתי, זה היה אותו אחד מהבוקר.

"היי, לא התחלנו כל כך טוב אז אני תומר את הדר מה קורה?" שאל בחיוך 

הדבר הראשון שראיתי היה עיניים, עיניים מדהימות בצבע תכלת בהיר מיוחד, איך יכול להיות שלא שמתי לב לזה שהוא ידבר איתי בבוקר? שאלתי את עצמי "אה זה אתה שאחראי לוונדליזם* הזה?" הצבעתי על החריטה שעל השולחן עם השם 'תומר אזולאי'

"מודה באשמה, אז מה למה את פה לבד?" הסתכל עלי וחייך.

 הרגשתי את לחיי מתלהטות אבל החלטתי להקשיב למור ולנסות להתחבר "אין לי כל כך חשק לצאת אני שומעת שירים" הראיתי לו את האוזניות "מה את שומעת?" לקח לי אוזניה.. הפעלתי את השירים והשיר diamonds של ריהאנה התנגן "אחלה שיר" אמר וחייכתי "כן..".

השיר נגמר ובדיוק נשמע הצלצול ברקע.

תומר החזיר לי את האוזניה"בואי יש עכשיו טקס של תחילת שנה, אני יראה לך איפה זה."

"אמ..תודה אבל נראה לי שאני יחכה לסהר" 

"הוא בטח ילך ישר לשם עם כולם אל תדאגי אני לא נושך" חייך אלי

ובלית ברירה קמתי לקחתי את התיק שלי והלכתי אחריו, יצאנו המסדרון של יא' והגענו לרחבה שיש בכניסה של הבית ספר.

איפה שאני וסהר בדקנו איזה כיתה אנחנו, יצאנו מהבניין והלכנו לכיוון הקיר הצדדי של הבית ספר

וכשפנינו מול עייני הייתה במה ומולה מושבים כמו שיש באצטדיון רק מבטון.. ורוב השורות כבר היו מלאות, תומר הוביל אותי לשורה החמישית שהייתה חצי ריקה, חיפשתי את סהר, הוא היה בשורה האחרונה ומוקף בחברים החדשים שהוא הכיר

'אני יכולה להתמודד עם זה' חשבתי וישבתי ליד תומר הוא חייך אלי והחזרתי לו חיוך קטן וחיכיתי לרגע שהטקס הזה יסתיים ויגיע הזמן ללכת לבית.

הרגשתי רטט מהפלאפון הדלקתי את המסך 'הודעה חדשה מ-התאוום שליי♥' הופיעה על הצג

התאוום שליי♥ - 'תומר אה?, גאה בך קטנה שלי ;)' 

אני - ממש לא, אדיוט. אם לא היית נוטש אותי בכיתה לבד הייתי יושבת לידך עכשיו'

התאוום שליי♥- לא נורא, יש לך הזדמנות להכיר, אל תהרסי אותה קטנה.. :)

אני- מה את מתלהב אתה גדול כולה ב5 דק'.. ואל תדאג אבא :P'

המנהלת עלתה על הבמה והתחילה לדבר, ואני וסהר המשכנו להתכתב ולמרות שהרגשתי מבט נעוץ בי לא הרשתי לעצמי לסובב את הראש כי ידעתי שזה יגרום להתקלות מבטים מביכה מאוד..

*וונדליזם – השחתת רכוש

לא יצא כל כך טוב, גם אני מרגישה ככה.. אבל לא נורא, יש פרקים כאלה ;)