כמוני כמוך

אז הוציאו אותי למשימה חיילית ואני מפקצית בהכנה לקצונה. ההכנה הכי גדולה שהחיל ידע עד עכשיו. 

ביקשתי להיות מפקדת הצוות של החיילים הסדירים ושל האקדמאים (מצחיק שחמישה מהם היו קבנים) ולא של מסלול הרפואה. הוא גם היה הצוות הכי גדול מסתבר. ממש גדוד קטן. 

הם סיימו שבוע שעבר. וזה היה מדהים. 

כלכל נהניתי ולמרות שאין לי נסיון פיקודי בקורס הייתי הכי טובה שאני יכולה להיות. 

בסוף כמה חיילים אפילו אמרו לי שהייתי המפקדת הכי טובה שלהם בשירות. 

איחלו לעצמם שיהיו קצינים כמוני. 

כל הלחץ של השבוע, חוסר שעות השינה, הארוחות הקצרות, פתרון הבלתמים. הכל התגמד 

בגלל שזה קורס ממיין, ורק הצוות שלי התמיין, ביום האחרון היו ועדות הדחה. זה היה קשה. 

מקוה שהבחירה היתה נבונה. לא ישנתי כל הלילה לפני כמעט כדי לסכם את כל הנתונים בצורה טובה. 

באותו היום המפקד שלי גם התקשר אלי והודיע לי שיש לו מחליפה, ושהם כנראה יתחלפו ממש מהר. 

אולי אפילו כשעוד אהיה כאן. זה הדבר שהכי פחדתי ממנו. אני לא רוצה שהוא יתחלף. הוא החבר הכי טוב שלי. 

מוקדם יותר באותו היום גם הודיעו לי שאישרו לי, בסופו של דבר, את הסיווג הבטחוני. 

כל אלו גרמו ליום הזה להיות אמוציונלי כאילו שאני בהריון. 

ואותה השארתי לבד בבית, ויש עוד שבוע בדרך, והשרירים שלה דלקתיים, ואני לא שם לטפל בה. 

וזה שורף לי יותר מהכל. 

אז אני אסכם שאני שמחה על החוויה. שמחה שיוצא לי לגעת באנשים ולתת להם לטעום גם מפקדים אחרים. הם רוצים שאשאר בפיקוד, אבל אני רוצה להישאר איתה. 

והחיים מסתבכים. אני מקוה שיהיה טוב בבסיס כשאחזור. 

לנשום.