כמוני כמוך

נזכרתי היום במשהו שרציתי לשכוח. 

היה יום אחד, בתקופה היותר קשה שלי, שהיה לי בולמוס ענק. 

כמו הרבה ימים באותה תקופה הברזתי מהלימודים ועברתי מהבית של אבא לבית של אמא ברגע שהוא התפנה מאנשים שהלכו לעיסוקיהם. 

הייתי הולכת ברגל, לכל מקום, וכחלק מההליכה עברתי דרך התחנה המרכזית. 

ואז הן התחילו. המחשבות. 

נכנסתי לקיוסק פינתי והתחלתי להערים ערימות של חטיפים ושוקולדים על הידיים. 

קניתי כל מה שיכולתי ויצאתי עם פרצוף מבוייש (״מעניין מה הוא חושב שאני קונה את כל זה על הבוקר. בטח הוא רואה שאני שמנה ומניח שזו ארוחת הבוקר שלי״) 

העניין הוא שכלכך מיהרתי להגיע הביתה ולבלוס הכל שעליתי על מונית. 

הבית שלי קרוב למרכזית, ובלי קשר יש מלא אוטובוסים מן הסתם. 

אבל זה ניצח אותי וזו היתה הפעם הראשונה מזה הרבה זמן שלא צעדתי ברגליי. 

לא נשאר לי כסף למונית כי קניתי בכולו את האוכל אז היתי צריכה גם לקחת כסף מהקופה של אחותי הקטנה. 

החזרתי לה אותו בתקופות הצום שלי בהן לא היתי צריכה אותו. 

ובבית היתה חגיגה. 

בהתחלה לעסתי וירקתי. הייתי אז במחלקה ולא רציתי להקיא. 

זה לא החזיק מימד הרבה זמן ומצאתי את עצמי בולסת בלי סוף וחוזר חלילה אחרי ביקור בשירותים. 

יותר מאוחר הגעתי למחלקה וכמובן ששום דבר לא היה ולא נברא. 

רק את האוכל שם לא רציתי לאכול. כי אחרי בולמוס יש גם צום.