התעוררתי והתאכזבתי למראה השעה המוצגת בשעון *הייתי יכולה למנוע מעצמי עוד כמה שעות סבל,ואולי גם לכפר קצת יותר על אתמול, שלא נדבר על האכזבה שתהיה מהמספר על המשקל*
החתולה שלי הגיעה וגרגרה לצידי, התחילה לנקות עצמה, ואז גם אותי *אני באמת מלוכלכת. בטח לחיות יש אינסטינקטים טובים לזה יותר מבני אדם*
מעניין איפה החתלתול השני? בטח למטה. אני שוקלת להישאר למעלה כל היום *כאן יהיה בטוח* אבל אני מקוה לפגוש חברה שלא ראיתי הרבה זמן. מקוה שבאמת אפגוש.
בארוחת חג הגיעה אחת ושאלה איך אני כזאת רזה. הסבתי לה שאני עוסקת בהרבה ספורט *כן. הייתי זוכה בקטגוריית השהייה הכי ארוכה בשירותים לפרקים*
ידידה של חברה שלי חושבת שצריך לקחת אותי לטרם *אוי באמת* וחברה שלי עונה לה שעד שאני לא ארצה טיפול שום דבק לא יעזור לי *צודקת* אומרת גם שאני כבר רזה מדי *אולי בעיניה*
אני מסתכלת במראה ולא יכולה להתמודד עם זה. רוצה לרדת עוד. היא אומרת לי שגם אם ארד ל42 לא אהיה מרוצה *נראה. אבל יש רק דרך אחת לבדוק* קראתי כל ספר אפשרי בנושא *חוץ ממקומות שאין בהם אהבה אם מישהו יכול לעזור* ואני מרגישה שליטה מלאה במחשבות שלי ובתחושות.
אבא לא יודעת כלום. גם לא שהתחלתי טיפול פסיכיאטרי *בטח שאומר לו הוא שוב יאמר שהוא ידע* אני שמחה שהוא חזר לחברה שלו. הרגשתי פסיכולוגית בעצמי. שה תמיד התפקיד שלי. להכיל. גם בשמירה האחרונה הכלתי סודות אישיים של חיילת *איך אמרו לי פעם? כמו בולמוס- מכילה מכילה ואז הכל יוצא כשיש אפס מקום*
אני אוהבת להיות שם בשביל אנשים. חבל שאף אחד לא שם בשבילי. ומי שכן רוצה לחיות במקום אחר.
ואני לא יודעת מה יקרה אחרי הצבא. אטוס, אשנה את השיער, וכנראה יעיפו אותי לאשפוז. מקוה שלא. אין צורך באמת.
קניתי ספר צביעה ועפרונות. זה דווקא נחמד *היה יותר נחמד אם לא היתי צריכה להחליט באיזה צבע צובעים כל חלק*
בבקשה שאוהב את עצמי היום.
אין לי כוח יותר.
כינוי:
Zroobavela
בבלוג זה
בכל הבלוגים
