כמוני כמוך

אני שונאת ימי הולדת. 

בעיקר בגלל שאני לא מרגישה שלאנשים אכפת. 

מגיל צעיר זה כבר ככה. 

השנה, כל מה שרציתי הוא להיות 45 קילו. 

כעסתי על עצמי שעליתי. 

לא רציתי שהיום יגיע. 

אבל הוא הגיע, ואני 46.1

ואחרי שהייתי בדיכאון שבוע, דווקא טוב לי. 

חברה שלי הפתיעה אותי ממש, הכינה לי המון מתנות מושקעות. 

המפקדת שלי הביאה עוגה ומתנה. 

חברים מתקשרים ושולחים איחולים. 

אולי זה לא ככ נורא אחרי הכל. 

נחמד לדעת שלמרות שמבחינתי המשקל היה המרכיב היחיד, היא הצליחה להתעלות עליו מ

מה ההבדל,

בין לתת מעצמך לבין לבטל את עצמך?

בין להקריב מעצמך לבין להקריב את עצמך?

אתמול הבנתי שאני מוחקת את עצמי.

אני חוזרת הביתה וישר נכנסת לישון,

אני לא יוצאת בערב כי אני מפחדת לעלות במשקל

וחברה שלי לא מבינה למה ואומרת שאני צריכה להינות מהמשקל הנמוך אם כבר

אני מפחדת ממה יקרה כשלא תהיה לי התחייבות לצבא. 

אשן כל היום?

נזכרתי שבפגישה האחרונה עם הפסיכיאטרית אמרתי לה שהרבה פעמים דיברתי עם בנות אחרות, אנורקסיות, הן בדכ ריחמו עלי על מצבי למרות שבמרבית עין מצבן יותר קשה. 

אמרתי לה שאני לא חושבת שיש הבדל חשיבתי בין אנורקסיה לבולימיה. 

היא הנהנה ואמרה- יש הבדל. 

אנורקסיות לא חיות. הן מונעות את זה מעצמן.