שתי הקאות בשעה האחרונה. זה לא מצב שהייתי מתרגשת ממנו בדכ. מה שמלחיץ אותי הוא שהן לא היו יזומות.
זה אומר שהגעתי לנקודה שבה הגוף שלי כבר יודע מתי להקיא. הוא התרגל.
זה לא קרה לי כבר קרוב לארבע שנים.
היא שואלת איך המצב לא היה ככה בשלוש השנים האחרונות. אני לא יודעת. היו ירידות ועליות אבל סך הכל הייתי בסדר.
איך אני יכולה לתפקד ולעשות משהו, לחשוב על העתיד, כשכל מה שיש לי בראש זה אוכל. כמה מתי אם לא אולי סוג מין שירותים.
איך אני יכולה ככה?
הפעם תיעדתי בכתב את כל המחשבות שעברו לי בראש. אני מפחדת לקרוא.
התיק שלי עם המדים בתוכו כבר מוכן מאתמול.
אני חושבת שהגיע הזמן לפרק אותו.
אני לא חושבת שאני מסוגלת לצאת.
אני רוצה לישון לנצח.
או עד שכשאתעורר כל מה שארגיש הן העצמות שלי.
היא חושבת שאני צריכה עזרה. אני לא רוצה. הם סתם יעלו אותי במשקל והמצב יהיה גרוע יותר.
אני לא נראית חולה. אז הכל בסדר.
חוץ מהפריחה.