אני מרגישה שמנה. אני מסתכלת על עצמי במראה ורואה שלא עליתי הרבה, אבל אני כל הזמן חושבת על אוכל. אני מאוד משתדלת לאכול מאוזן, בין1200 ל1300. הלוואי שלא הייתי סופרת כלל. ואני רוצה להיות מאוזנת בשבילה. זה חשוב. ואני מוקפת רגשות אשם על האכילה שלי, ומרגישה שאני אחראית לזה. כי אין לי תפריט. או מעקב. או טיפול. או מישהו שיגיד לי מה לאכול והאין יכריח אותי בעל כורחי, זו בחירה שלי, ומכאן רצון שלי. ועם כל הרצון שלי להיות נורמאלית זה מאוד קשה לי. זה מטריד אותי כל היום. אני חושבת על לעשות שבוע בבית רק כדי שאוכל לקצץ, מחשבות לא בריאות מתגנבות לי לראש. וזה מוזר כי הן מתבטאות באכילה בסתר. אני מקולקלת. ואני בכלל רוצה להיות פה. אבל לא רוצה לאכול. ולא רוצה לדבר על זה איתה. היא צריכה סוג אחר של תמיכה כרגע. תמיכה בריאה. אני מפחדת להעלות דבר כזה.
אני מתנתקת, בורחת מהחברים שלי, מאנשים שצריכים אותי, כי איני רוצה שיהיה בחייהם מישהו כמותי. וזה מתסכל. הם כל עולמי.
אתמול היא התקשרה ואמרה כמה עוקצנית אני כלפיה. אבל יש לי את התקופות שלי, של הניתוק, חוסר מצב הרוח. פה טוב לי. ואני עושה מה שטוב לי לשם שינוי, לא רק לאחרים. טוב אולי קצת. כי זה טוב גם לה. נראה לי.
זו הייתה שיחה מצחיקה.
הו כמה שאני יותר חכמה מאנשים.
כינוי:
Zroobavela
בבלוג זה
בכל הבלוגים
