כמוני כמוך

אז אמא הבהירה יפה מאוד שאין לי מקום בחדר. אז ארזתי את הדברים שלי בארגזים. כל הזכרונות, המחברות, הפתקים, ההדרכות והצבעים. הילדות שלי. ארוזים בארגזים. 

הבגדים כבר בשקיות במקום אחר, עוד ערמות של חפצים במקום שלישי. 

התיק רק מחכה שיכנסו אליו חפצי טיולים ולא זכרונות. 

מקום שלי. אבל אין. 

מרימה ארגז בדמעות. שמה אותו במחסן. כי אין מקום אחר. בוכה. 

ולמה? כי לא היה לי טוב בבית אז לא הייתי בו הרבה. אבל במקום לפתור את זה פשוט אמרו שאין לי מקום יותר ונתנו את החדר לאחותי, אפילו בלי להשאיר לי מקום, והיא עומדת וצוחקת. אין לי בעיה להיות איתה בחדר. אבל העיפו את הדברים שלי, ונתנו את המקום לה. איפה השיתוף? 

מדובר פה על זה שאני מרגישה שאני לא קשורה, שלא רוצים בי. שאומרים לי ללכת. וזה כואב לי שלא מבינים את הרצון שלי להשתקם. כי יש לי כלכך הרבה דברים בראשי. זהו, סיימתי בית ספר, יצאתי מהאישפוז, אני צריכה להתמודד עם עצמי ועם בריאותי, ובמקום זה אני מתמודדת עם מקום לינה. ולא אכפת לי לישון בחוץ. אבל אני חושבת שהחיים צריכים להיות יותר טובים מזה. 

ויש לי המון מקומות  אני יודעת את זה  אבל הם של אנשים אחרים, ואני צריכה מקום משלי. אני לא יודעת אם מישהו יכול להבין אותי. 

אני רוצה מקום שאוכל לשמוע בו את המוזיקה שלי לא דרך אוזניות, שאוכל לדבר בקול רם בטלפון כי לא יהיה מישהו ישן לידי, ושלא אצטרך לשבת על רצפת השירותים בשביל פרטיות. מקום שאוכל לשים בו את הדברים שלי, גם אם הם מזוהמים ולא נשיים של טיולים. 

אני רוצה מקום שתהיה לי בו מיטה שאוכל להכניס אליה את מי שארצה, מתי שארצה, שכשאחזור מהעבודה או מהצבא יהיה לי איפה להניח את הראש לנוח. 

מקום שאוכל להגיד שהוא שלי. 

וכן. זה יכול להיות נחמד שיהיה לי בית משלי. אבל אני מעדיפה לא לקפוץ מעל הפופיק. כי אני במצב מעולה עכשיו בחיים שלי לעומת לפני חודשיים. יש לי לאן לשאוף, יש לי מה לבנות. ויש לי את הרצון. אז אני צריכה מקום שממנו אתחיל ואוכל גם לפעמים לשכוח. 

אז לא אקח דירת חדר במקום קצת שכוח, אעדיף חדר בבית, למרות שאהיה עם המשפחה ואצטרך לשמור על חוקים. אבל הוא יהיה שלי. וכך גם אוכל להתקדם צעד צעד בחיים שלי. כי את העצמאות יש לי. גם אם היא תתבטא בתוך בית לא שלי. 

ועוד שנה בעזרת השם צבא. אז אין לי לאן למהר בבית משלי. 

ואני מאמינה שזה יתן לי תקווה. 

כי כרגע אין לי עוגן. אין לי מקום קבוע. אז אני לא מוצאת את עצמי כי אי אפשר לחפש בכל הארץ. 

ואוכל לנסוע ולטייל להפגש ולחקור לשמור ולנוח לצאת לעוד הרפתקאות עם אוהביי- ותמיד יהיה לי לאן לחזור. ומקום לפתוח בפני אנשים, כפי שהם פותחים בפניי. 

אז צריך למחות את הדמעות. ולחשוב על עתיד טוב יותר. כי המצב הקיים הוא שאין לי במה להתלות. אבל אני אבנה אותו. 

רק מחכה ליום בו אוכל להוציא את הארגזים מהמחסן. ולשים אותם בחדרי. גם אם איני באמת צריכה אותם שם. 

סתם כי אני יכולה. 

וכי יש לי מקום בשבילם. 

בשביל עצמי. 

אני מרגישה שאת נעלמת לי, בשבילה. 

אני מרגישה שאת נגנבת לי, על ידה. 

אני מרגישה שאין לי מקום, כי את שלה. 

אני מרגישה שאת לא מסוגלת להיות כנה איתי, בגללה. 

ואולי אני רק רוצה להאמין בזה כדי לא להפגע. כי אני יודעת מה אני רוצה. אבל אני לא יכולה לרצות את זה. 

אני מרגישה שאני משקיעה, והיא מרוויחה. 

אני מרגישה שהיא עדיין אוהבת אותך. שהיא אף פעם לא הפסיקה. אבל עכשיו גם אני. אבל אני רוצה את שטוב לך. אבל את לא יודעת להגיד זאת. 

אני מרגישה שאני מאבדת אותך. 

וזה שורף לי מבפנים. 

כי זה לא פייר שאני עושה הכל, היא מגיעה בסוף, ופשוט לוקחת. 

זה כואב. 

ואני רוצה לשמוע מה את מרגישה. באמת. עכשיו, כשאדום ושורף בעיניים. 

וירח מאיר כוכבים רחוקים אלף שנות אור. 

ואת לידי אוחזת אלף ידיים. אולי את רועדת אולי זה מקור

אל תחפשי משמעויות בשמים,

בלילה כזה אני שלך. 

אז זה קצת בדיליי, כי זה כבר היה לפני כמה ימים. אולי זה לא רלוונטי כלכך, אבל לא אסתיר את הרגשות שלי רק כי הן יכולות לפגוע. כי זו אני. וזה מה שאני מרגישה. הרגשתי. 

עכשיו כשאני בדרך הביתה אני יכולה לראות את החיוך הזה שלך שאני כלכך אוהבת, נפרש על חצי לחי, ועיניים שקצת לא יודעות מה לעשות. 

היה לי שבוע מדהים איתך. גם ברגעים השקטים יותר. 

עכשיו יורדות לי דמעות, אבל יש לי חיוך דבילי על הפנים כי אני כזו מוזרה. חושבת מה את עושה בבית. 

וחוששת קצת. כי שוב פעם היא שואלת אותי אם אני לא רוצה אותה יותר בחיי. ואני צריכה מרחק.

וחוששת , שמא את תעלמי לי, תפחדי. 

וכי אכלתי הרבה. ואני מרגישה כישלון. 

לחבר את הקו העדין של חיוך על שפתייך

אל עיני ואל פי ואל פיך

אבל אני פה בשבילך. ואני מתרגשת רק מהמחשבה של השיחה שלנו אתמול. 

אז תזכרי, למרות שזה עולה רק כשאת מסובבת אותי באוויר ואני מפחדת. אני מתה עליך. 

ושומרת עליך. 

תמיד. 

---

אני?

אני בסדר. פשוט לא מחוברת לעצמי. 

לא יודעת להסביר. 

אין מה לדאוג