כמוני כמוך

רעשים. אני נורא רגישה אליהם. 

מבליעת רוק ועד נפילת חפץ. 

כל דבר קטן. 

וזה גורם לי להיות עצבנית. 

באמת שנמאס לי. 

נמאס לי להשקיע כשאין אף אחד שמעריך. 

נמאס לי להיות לויאלית למפקד שלא מגיע לו את זה. 

נמאס לי להיות בענף שלא אכפת לו מהאנשים שלו. 

בא לי להשתחרר. 

ואני יכולה לעשות את זה בכזאת קלות שזה מדהים. 

אבל אני לא רוצה חותמת של נפשי. 

באסה. 

פעם נתקלתי בביטוי שאמר שהציפורנים הם כרטיס הביקור שלנו. 

אם כך מצבי לא מזהיר. אני שבורה, בעלת סדקים רבים, צורה לא ברורה, חלשה ופריכה. נוטה להתלכלך ובעלת פצעים מדממים. 

איזה כיף. 

נראה לי הדבר היחיד שאני יכולה לומר לטובתי בעניין הוא שאני לא צבועה. 

ושלכם?