פתאום שמתי לב שהרבה פעמים אני אייחס חשיבות רבה יותר למחוות קטנות שחברים שאני לא בטוחה שהם תמיד יהיו בשבילי כשאני אצטרך אותם עושים עבורי, מאשר לדברים הרבה יותר גדולים שחברים שתמיד שם בשבילי עושים כל הזמן.
קצת כמו "הילד המופרע" בבית הספר היסודי שאין שום הבטחה שהוא ימשיך ללמוד ולהשקיע לכל אורך השנה, שמקבל פרסים ותשומת לב מיוחדת על דברים ש"התלמיד החרוץ" עושה כל הזמן ובאופן ברור מאליו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
