מתבגרת בקצב שלי .

כולם בשקט , אף אחד לא חושב להוציא מילה מהפה.

כולם המומים , מזועזעים , תוהים , 

מחכים לשריקת הפתיחה , לאזעקה הראשונה , כולם כבר בטוחים שהיא תבוא , זה פשוט עצוב שלאף אחד אין ספקות יותר

כולם מנסים לקבל את המציאות ותוך כדי להדחיק אותה , לגרום לעצמם לחשוב שהכל בסדר , שהעולם וורוד.

רואים חדשות והפחד אוכל אותנו , מכרסם אותנו אחד אחד , בלי לחשוב פעמיים , בלי להתחרט , לחשוב שאולי משהו כאן כן בסדר , שהכל יהיה בסדר.

ואנחנו , אלה שחיים במרכז כל כך רוצים לחבק , להזדהות איתם , להבין אותם , את מה שהם עוברים , את החיים הלא פשוטים אבל מצד שני , כל אחד מודה בליבו , שהוא מפחד כל כך , שהוא לא רוצה שזה יקרה כאן , שזה יקרה גם לנו , שגם פה תתחיל המלחמה .

קשה לחיות פה , כל יום שבתודעה אתה מפחד על החיים שלך , על המשפחה שלך , על החברים שלך . שכשאתה שומע מקרים שקרו הדמעות רוצות לצאת , לפרוץ החוצה בלי שום מחסום , שכולם פשוט רוצים להיכנס לבועה שתגן עלינו ולא לצאת ממנה , שכולם מייחלים - רק לא זה .

אבל כולם בשקט , שותקים , אף אחד לא מודה במציאות , כל אחד בעולם של עצמו , 

עד שזה יקרה , עד ששריקת הפתיחה תעשה .

תושבי הדרום באמת מכל הלב , אנחנו איתכם ♥