מתבגרת בקצב שלי .

ייחודיות , זה משהו שתמיד רוצים , לפחות אצלי..

יש בזה משהו שנותן לך עוצמה, נותן לך כוח , פתאום אתה יותר טוב מהשאר , יותר חזק , יותר יכול

תמיד רציתי את ההרגשה של להיות מיוחדת , של להיות טובה 

לא היה ממש משנה לי במה, אם זה ציור או שירה או לנגן בכל כלי שהו או אפילו להתלבש ולהתנהג כמו מלכה 

אבל לא ממש עבד לי כנראה, אין משהו שאני ממש טובה בו, שאני יכולה להגיד שזה שלי

כי לרוץ ולהיות ספורטאית אני בקושי מצליחה לזוז, ושאני אנסה לשיר הזכוכית תתפוצץ, או שאתחיל לצייר עין אחת תהיה גדולה הרבה יותר מהשניה

אז מה נשאר, להיות טובה בלימודים, וגם זה לא הולך, כי בכיתה שכולם בערך מוציאים בכל דבר 102 קשה להיות הכי טוב, מיוחד.

אז אולי באמת אף פעם לא תהיה לי את התחושה של להיות מיוחדת, של להנות ממה שאני עושה, הרצון לתשוקה של לעשות משהו ובאמת להיות טובה בו משתלט עליי, אולי כי הבנתי סוף סוף שכשיש זמן יותר משעמם, ופתאום הזמן נמרח ונמרח כאלו אין זמן לכלום, כי שפתאום אני יכולה לחכות עוד שעה כדי לעשות משהו ולא חייבת להספיק הכל אני פתאום מבינה שרע לי, שכואב לי , שנמאס לי מהשגרה המעיקה הזאת, נמאס לי ללמוד כל היום ולהדריך במעגל כזה שכל יום חוזר על עצמו ולא משתנה.

נמאס לי שאני מרגישה מיוחדת רק שאני איתו, ושאני לבד אני מבינה שהרגשתי ככה רק כי האהבה עושה לי טוב, אבל יחוד אין לי, שום דבר.

ואמצעי למצוא אותו ולהנות קצת, לעשות משהו בשביל עצמי פעם בשבוע זה מאוד בעייתי 

אז להמשיך את השגרה לעכשיו ולהנות שוב מהגוש בגרון ששוב מחזיר אותי לפעם ..

להיות מתוסכלת שכל דבר שיקרה פשוט ישאיר אותי בדיוק באותה מחשבה