אני באמת לא רוצה לאכזב אפאחד, מעולם לא רציתי, לא בשביל זה באתי לעולם הזה, למרות שאפילו אני מאוכזבת מעצמי 30% מהזמן (אולי לא באמת ספרתי)
אני כבר כמעט גרה אצל חבר שלי, כיף לי אצלו, הוא טוב אליי יחסית ובניגוד לשאר הגברים שיצאתי איתם ושיצא לי לפגוש..
הוא גורם לי ללכת לבצפר ולסיים תשנת הלימודים המזדיינת הזאת.. למחוק תתקופה המגעילה הזאת, לעבור ולפתוח דף חדש.. עם אנשים חדשים ופרצופים אחרים, שלא מגעיל אותי לראות..
היום אמא שלי התקשרה אליי בטענה שאני לא נמצאת מספיק בבית והיא לא רואה אותי.. ונכון שהיא צודקת אבל אני כן מגיעה לבית, גם אם זה ל4 שעות שהיא בבית ואולי אפילו שעתיים לפני. אמרתי לה שמאוחר יותר אני אחזור לא יודעת מתי, זה התפתח לריב, צעקתי עליה, ופשוט הרגשתי נורא..
היא לא מבינה שאני כן מתגעגעת אליה, ואני כן חושבת עליה, אבל אני לא חייבת להתקשר אליה כל היום, למרות שאני כמעט ולא מקשרת אליה בכלל..
מרגישה שהיא מין מעיקה עליי, משנה לי את המצברוח, כאילו כשאני מדברת איתה אני צריכה להתנהג אחרת.. אבל אני אוהבת אותה כי היא אמא שלי, ולא משנה מה קורה וכמה אני אקלל אני לא באמת באמת אתכוון לזה, כמו באותו יום שנפלתי מולה על הברכיים שניה אחרי שרציתי לחנוק אותה..
אני אף פעם לא מרגישה בראש שקט, כאילו המשפחה שלי רודפת אחריי, כאילו אני צריכה לחזור ולעשות דברים בבית. ופשוט לא בא לי, כיף לי..
אז היום כששמעתי את האכזבה בקול של אמא שלי, אחרי הדקת שתיקה והצעקות שלי, הרגשתי פשוט רע עם עצמי, התחלתי לבכות וחבר שלי ניחם אותי, סביבות השעה, ועד עכשיו אני מרגישה חרא.. הוא רוצה לדעת את הבעיות שלי, למה אאני תמיד אומרת "אין לי כוח, אוף, נמאס לי" ובוכה
ואני בעצמי לא יודעת.. ולפעמים יש לי תאוריות, ורעיונות.. אבל עד שזה לא נפתר זה לא יעבור
ואז נכנס לחדר אח שלי חבר שלי, ובאמצע שיחה אמר משהו חכם, בלי שום קשר אליי..
"בנאדם שמרגיש מסוכסך או במערכת יחסים לא טובה עם ההורים זה בנאדם שהאופי שלו יתחיל להיות סגור יותר, הוא פחות יפתח לאנשים והוא ישמר מהם"
משו כזה.. אמרתי לעצמי בונה הוא חכם, מוכיח לי את זה כל פעם המחדש..
פרשתי מהפסיכולוגית
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
A.B.C