אין לי מקום

אני שונאת את הדבר הזה .. אהבה. זה מייאש אותי.

להתאהב כל פעם מחדש ואז לשכוח מזה.

ועד שאני כבר מוכנה להפתח בפני הבן אדם.. אוהו! 

ואז כבר בטח ירד לי ממנו או שבדיוק נפסיק לדבר.

לעזאזל אני שונאת את התחושה המדהימה הזאת כל פעם שהוא שולח הודעה.

אני שונאת את הפרפרים בבטן והקוואץ' הזה בלב כשאת שומעת את השם שלו.

אני שונאת לחשוב על החיוך שלו, שונאת לחשוב על הקול שלו.

שונאת לשמוע אותו, שונאת לחכות לתשובה בזמן שדופק לי הלב חזק.

שונאת לחשוב על כל הודעה שאני שולחת, 

אם היא קיטשית מדי, אולי בעצם מעליבה או מתחכמת, סקסית, מושכת, צינית, מעניינת וקולעת בדיוק כמו שצריך.

נמאס לי להתרגש מכל מילה קטנה שהוא כותב לי, כשהוא, בצד השני, בטח זה מעניין לו ת'תחת.

אין לי כוח יותר לחכות שהוא יציע שניפגש, למרות שראיתי אותו כבר פעם אחת, מזמן.

אני שונאת לחכות שהוא ישלח הודעה, כי אני לא רוצה להיות זאת שתמיד מתחילה שיחה.

אני שונאת את העיניים הירוקות שלו,

את האהבה שלו לישבנים. בעיקר בגלל שאני חושבת שציצי זה הרבה יותר נשי וסקסי.

שונאת את השרירים שלו. שונאת את התגובות שלו שמצחיקות אותי כל פעם מחדש.

שונאת בעיקר את זה שהוא פשוט מחרפן אותי.

כל שניה שאנחנו לא מדברים, אני משתגעת. 

ואז כשאני כבר לא משתגעת, הוא שולח לי הודעה כדי להזכיר לי כמה אני אוהבת את זה.

ומיד הוא גם נעלם מהשיחה, כי זה פשוט הטבע שלו.

אף פעם אין שלום, אף פעם אין להתראות.

הפעם הבאה אינה ידועה.

אני שונאת את חוסר הידיעה, את הציפייה, הכאבים בלב.

אני שונאת את הציניות שלו שהיא מתאימה בול לשלי.

שונאת את כמה שאני לא שונאת בכלל.

שונאת את זה שהוא פשוט כל כך אדיש ומתעסק במיליון דברים כשהוא מדבר איתי.

אבל אני בדרך כלל עוזבת הכל.

אני מתחרפנת ואני רוצה לחרפן אותו.

לא רוצה לרדוף אחרי מישהו, רוצה שהוא ירדוף אחרי.

מתי,

מתי תתחרפן ממני?

מתי נפגש?

מתי לא יכאב לי מהחרא הזה שנקרא אהבה,

אי פעם אהיה מאושרת? מאוחדת?

ארגיש נאהבת ושווה?

שונאת

שונאת את האהבה

זה כל כך מיותר, אני רק סובלת.